כותבים לרועי

מכתבים

תחיה היקרה ומשפחת דרור,

כל כך הצטערתי לשמוע על אובדנכם. רועי היה ותמיד יהיה אחד האנשים שאני הכי מעריך בעולם. הוא בוודאי אחד האנשים הכי מוכשרים, חכמים ונעימים שאי פעם יצא לי להכיר ולעבוד איתם. מבחינתי, רועי הוא הדוגמא המושלמת ל "בחור – זהב", בחור שכולו טוב, מעשים טובים ודוגמא בשבילי. רועי היה מצויין בכל התפקידים שעשה ותמיד יהיה אהוב על כולם.

מאז שנכנסתי לשכב"ג כל כך הערכתי אותו ואני מאוד מאוד אתגעגע אליו.

רועי הוא הסיבה שיצאתי למשלחת. הפעם הראשונה ששמעתי על מעלליו במשלחת היה כאשר הם חזרו לארץ עם קילוגרמים של שוקולדים והביאו לכל השכב"ג. הפעם השניה שדיברתי איתו על המשלחת היה כאשר בנינו (אופקים) עיר קופים בצעדת ט"ו בשבט והוא בא לבקר, דיברתי איתו על המשלחת בערך ¾ שעה ובסוף השיחה ידעתי שאני מעוניין בזה.

איך שהתקבלתי רועי התקשר לברך אותי וכעבור כמה ימים הוא בא אלי הביתה באיזה שבת, בהפתעה וכל כך שמחתי שהוא בא אליי שהשווצתי לכל חברי ביום למחרת.

הוא איחל לי בהצלחה, ישבנו ודיברנו על המשלחת ובסוף הוא הביא לי שני דברים לקחת איתי למחנה. קלפים של א"י לשחק רביעיות וקיסמים עם דגלי ישראל.

שני הדברים האלה נמצאים איתי פה וכבר הספקתי להשתמש בהם.

ועוד הרבה מאוד זכרונות קטנים שכעת הופכים לגדולים ויקרים לי מאוד.

מי יתן ולא תדעו עוד צער,

אסף רימון

טקסס

 אזכרה לרועי דרור                     

נכתב בהשראת שירו של יהודה עמיחי: "אין לנו חיילים אלמונים".

 

לרועי, תלמידי שהיה.

אין לנו חיילים אלמונים,

אין לנו קבר החייל האלמוני,

מי שרוצה להניח זרו

צריך לפרק את זרו

להרבה פרחים ולחלקם

לעלים ולפזרם.

 

וכל המתים שבים הביתה

ולכלם שמות,

גם לך רועי תלמידי

אשר שמך ביומן הכיתה

כשמך על לוח האבן, כשמך על ליבי.

תלמידי שהיית,

בעל שם היית,

בעל שמך.

 

באחרונה ישבתי איתך

בבית קפה לפרידה אחרונה.

מאחורינו התרוצצו מלצריות

ואנחנו לא ראינו.

רק דיברנו על מה שהיה ומה שיהיה,

שום דבר לא הסגיר את מה שעמד לקרות.

ולא ידעתי

שהייתי צריכה להזהיר אותך,

ללמד אותך.

אני מנסה לשחזר את הדיבור ההוא

ורק שומעת את קולך שהיה שר, שהיה שר….

שירי רחל: "צריחות שצרחתי נואשת כואבת

בשעת מצוקה ואובדן,

היו למחרוזת שירים מלבבת בספר שירי הלבן."

ואתה גם למות מתת בישיבה,

בשקט ובנימוס.

 

ועכשיו

אני מסתובבת איתך בתיק,

מכירה אותך לתלמידי

שלא הכירו אותך.

שיאהבו אותך ואת שמך גם אחרי מותך.

שהיית בעל שם

רועי.

"רשמים על עצמי ועל רועי. לא בהכרח בסדר הזה."                               גבעתיים, יוני 2012

(לקוח מתוך מקבץ טכסטים שאני כותב במשך השנים)



מצאתי את עצמי חושב אתמול בלילה על זה ש-10 שנים זה 3650 ימים. רק 3650 ימים. 3-6-5-0. כשאני חושב על זה ככה ביומיום,  במהלך עשר השנים האחרונות, אני מרגיש פחות רחוק מאותו היום וזו כנראה ההתמודדות שלי, לספור ימים ולא שנים, טוב או לא אני לא יודע,  אבל זו הרוטינה שלי וככה התרגלתי אליה. כנראה שככה תת המודע שלי משאיר עצמו, באבדה שלי את רועי, יותר טרי ופחות נשכח. עדיין עם קושי ופחות "מורגל". יותר מפחד לשכוח את הפנים ופחות משלים עם הראש. לפעמים, אני מוצא עצמי כותב בשביל רועי. לא עליו. בשבילו. איתו.  אולי גם בשבילי. אני זוכר היטב את החיים שלי בעשר השנים האחרונות, רשמתי עבורו פעם במכתב קצרצר שמיועד בעיקר לעצמי, רשמתי שם על ימי הקיץ, ימי החורף, על לילות חמים ולילות קרים, על גשמים, אבני דרך בחיים שלי, על נסיעות, טיסות, נשימות, לימודים, בילויים, פרצופים, חברים,  זרים, מקומות, רגעים, עוד נשימות, ריצות, נופים, שירים, משפטים, סרטים, סדרות, מסעדות, מלונות, דירות, שוב נשימות, עבודות, משרדים, מדשאות,  מנהלים, אתרים וגם על אבדות נוספות. לכל אלו נוסף גם רועי שלכם ממש בתחילת הרשימה שלא כמו בזו הנוכחית. כי מרועי הכל החל, הוא היה אבן הדרך הראשונה במכתבים וברשימות, הוא היה תחילתה של כתיבה, לא מזמן, רק לפני 3650 ימים. להחליט. להשתנות. להיות. לעשות. לקום. להתנסות. להשיג. להתמודד. לחלום. לנצח. לגלות. לדרוש. להתחייב. לחשוב. להאמין. להתחזק. לשאול. לגדול. להשתייך. להתעורר. לאהוב. להינשא. בכל אלה היתה טבועה אצלי תמיד ברקע צביטה כואבת שתמיד אומרת שרועי לא זכה. תמיד הכעס נלווה בכל הפעולות האלו, שבדיעבד אני חושב על רועי שלא יכל שיהיו לו את כל אלו בעתיד שלו.

אני זוכר את הצד שלי במכה הקשה. חזרתי הביתה, נכנסתי לבניין וקיבלתי בטלפון את הבשורה הנוראית. עצרתי.  לא הבנתי את זה מיד, כי לא רציתי להבין, ככה הבנתי אחרי מספר שנים. לא רציתי להבין שרועי איננו. לא בכיתי. אבל רציתי. אח"כ הבנתי שבעולם הזה נשארנו רק אני והזיכרון שלו שבראש שלי. נשארה תמונה, אולי שתיים. נשארו זכרונות טריים מהמון אירועים כאלו ואחרים, בהמשך הזכרונות דעכו והיטשטשו, בדיוק כשלא רציתי. אולי בגלל זה הצורך ברשמים על עצמי ועל רועי, לא בהכרח בסדר הזה. 

מתישהו בכיתי, אבל זה בדיוק היה רגע שלא רציתי. רגע אחד הוא פה ורגע אחד אני שם. אסון שגדע הכל. בשנים הראשונות אני סופר דקה אחר דקה, אח"כ ימים אחרי ימים. לפעמים מכה הרוח ושוברת אותי,  בעיקר במועדים בהם מציינים את מותו של רועי. מרחק לא ברור מפריד ביני ובינך כתבתי פעם במכתב אחר. אני זוכר את המדים הגדולים והמגושמים שקיבלנו בגיבוש דובדבן בבקו"ם. אני זוכר ששנינו דאגנו אחד לשני. אני זוכר שחלפנו אחד על פני השני, בין תיזוז ובין קריאה, בדיוק כמו באימונים על חוף הים בהרצליה, השרירים מורגלים, הפנים מחויכים, הרגליים סוחבות, הידיים מפרגנות, הראש מושך, השפתיים נושכות עוד קצת. יהודה בא לאסוף את רועי. אני בלי טרמפ מתכוון לחזור באוטובוס. עולה איתם בטרמפ לכיוון רעננה. נסיעה נעימה, תחושה טובה, הרגשה יפה. קשר בין אבא ובן מיוחד. רואים. קנאה קטנה.  יורד בצומת רעננה. תודה גדולה. רועי: "ניפגש". נעם: "בטח, יש אימון בשישי". רועי: "תבוא עם חברה שלך לארוחת חג אצלנו". נעם: "וואלה, תודה. נשמע טוב".  מכיר יותר לעומק את החבורה המופלאה מהיישוב של רועי. מתחבר לחברים. מכניס אותם למעגל שלי. מתראים עוד קצת בהמשך. פה קצת טלפונים,  שם עוד אימונים, תכנון לטיול משותף שלא יצא לפועל. בסוף סרט בקניון בכפר-סבא. גיוס. מיילים. טלפונים. פגישה אחת בלי מקום או  זמן – הזיכרון בגד.  שנה אח"כ אני מוחה דמעה אחר דמעה אחר דמעה. שנים אחרי זה עדיין קורה, אבל הפעם לא אכפת לי.
אני כבר מורגל ומכיר, אני כבר 3650 ימים אחרי.  פתאום אני מבין שזה באמת 10 שנים.

תודה שבאת                                                                 17.1.2021

אתה מגיע אלי, קופץ לביקור

ללא התראה מוקדמת

בעת תדלוק בתחנת הדלק, בעבודה על מחשב,

בנסיעה או מפגש חברתי.

לרוב אתה מגיע לליטוף קצר והולך.

אך עיתים אתה מתעכב בעת התלבטות חשובה

או כאשר אני משחקת עם הילדים.

זה לא תמיד מתאים לי לדמוע בתור לרופא

או תוך שיחה אקראית.

אך תמיד נסוך על פניך החיוך הביישן, המתוק 

והמבט מעיניך הטובות לא מאפשר לי לדחוק אותך הצידה.

אתה מעלה בי תחושת החמצה ועצבות

שמתפוגגות בענייני היום

בדיוק כמו הגעתך שמשאירה 

 אדוות קטנות בחלל החדר,

תודה על שקפצת לביקור.

עברו 19 שנים….
ישנם בראשי כמה זכרונות ברורים מהאיש הצדיק רועי דרור…
אדם שסימל עבורי בהכרותי הקצרה עימו את תכלית הטוב שבאדם.
החל מהטירונות תמיד רועי דאג לי ואני לו והיו לנו שיחות לבביות שהונעמו לי עקב מתיקותו הרבה של רועי.
תמיד רועי היה מוודא את שלומי אם טוב ,תמיד נידב את חיוכו האדיב בכדי לסייע בעוד זריקת עידוד.
בקורס לוחמה בטרור שהייתי ברגעי משבר…
מי אם לא רועי,הוא זה שבא לעודד את רוחי ולוודא שאינה שוקעת בין הקשיים.
ובסוף שבוע אחד בחופשה מהצבא אני מקבל טלפון..
ולשמחתי הרבה זה היה רועי שהגיע לעכו,וכמו אח אמיתי פשוט אמר לי"אסרף,אני בעכו,תגיע,הולכים לאכול חומוס ביחד…
הלכנו רועי ואני וחבריו שהגיעו עימו לעכו..היו אלה החברים מבית של רועי.
ואני עוד זוכר את הרגע האחרון שבו ראיתי את רועי שעות לפני שיצא לדרכו האחרונה,אמרתי לו"בהצלחה אחי תשתה הרבה אתה צריך את זה"…
אלו היו המילים האחרונות שלי אליו,אני זוכר בבירור את המפגש האחרון הזה..
היום,19 שנים אחרי…
הלב נחמץ…
יש געגוע ישן…
שנשאר ולא ילך לשום מקום…
תמיד יהיה בליבי האח היקר רועי דרור….
בברכה,דותן אסרף.

ירדן מקריאה לאבא באירוע לאבות בעמותת "אור למשפחות"

 

אבא שלי. 

אני היום בת שבע עשרה שנה, 

אולם יותר ממחצית חיי ואפילו כמעט שני שלישים מהם שייכים למשפחת השכול. 

על אף שהייתי רק בת שש וחצי כאשר רועי נהרג,  אני  זוכרת את אותם ימים 

ראשונים על הבכי שליווה אותם, על ההלם שבידיעה ועל ההכרה שהנה גם אנחנו 

הצטרפנו למשפחה גדולה וכאובה זו.

 למרות גילי הצעיר יודעת אני כי החיים לא קלים הם,

והם נושאים בחובם כאב וצער והחמצה עצומה.

אנחנו חיינו את חיינו בשקט, באלמוניות, עוסקים בשיגרה, 

בדברים היומיומיים של החיים.

נחשפנו באל כורחנו לעולם אכזרי, כואב וכבד מנשוא.

היינו משפחה מאושרת ונטולת דאגות,

ולפתע באיבחה אחת חדה נהפך עולמנו ומצאנו עצמנו עוסקים במודעות אבל, בתי 

עלמין, טקסים והנצחות ובעיקר מצויים בריק כל כך גדול ובכאב כה נוקב.

 

למרות גילי הצעיר צפיתי בך אבא ובאמא, 

כיצד אתם נאלצים לגייס בכל יום מחדש תעצומות נפש וכוחות אדירים 

רק כדי לפקוח עיניים בבוקר ליום חדש.

קל להישאב לכל הריק הזה, לשאלות הנוקבות, לתהיות, לכעס ולתסכול.

נוח להישאר באפילה, היא פחות חשופה, פחות מסנוורת.

אני יודעת כי לדבוק בחיים זו משימה יומיומית, אפורה וקשה.

 

ודווקא מאותו קושי אני רוצה להודות.

אני רוצה להודות לך אבא ולאמא על הבחירה שלכם בחיים,

על היכולת שלכם לוותר על שאלות כגון למה ואיך? 

שאלות שאין להם תשובה ואין להם מזור.

על שאיפשרתם לנו לגדול כל כך שפויות ומאוזנות. 

ללא ייסורי מצפון ומתוך בחירה עצמאית ואמיתית  בדרכנו. 

על שאיפשרתם לנו להביע דעתנו בכל מה שקשור להנצחה ולדרך. 

ולפעמים אפילו לבעוט ולמרוד במוסכמות. 

 

אתה מהווה עבורי מודל לחיקוי אבא על ההרצאות אותן אתה נושא ביחידות צה"ל 

השונות כדי שמקרים כגון אלו שהביאו למותו של רועי לא יישנו עוד. 

ועל שאתה עושה זאת לא מתוך נטירת טינה והתחשבנות,  

אלא מתוך רצון לשינוי אמיתי, לצמיחה וללמידה.

על שהיוותם אתה ואמא מודל לחיקוי עבורנו, 

בבית אותו יצרתם, למרות השכול והקושי. 

בית המלא שמחה ואופטימיות ומלא חיים .

בית בו אתה יכול לרקוד עם אמא ברחבי הבית לקול מנגינה שרועי אהב ולצחוק 

ולדמוע בו זמנית ולתת לנו הרגשה שהכל בסדר. 

על שבחרתם להביא חיים חדשים למשפחתנו, את אחותנו עומר המדהימה 

שממלאה את הבית והלב באור ואהבה. 

על שעזרתם לנו להבין כי ניתן גם אחרת.

שניתן לכאוב, להתגעגע, ולשמוח בה בעת, 

שניתן לכעוס ולבכות ולהודות על הטוב שבחיינו בד בבד,

על שלימדתם אותנו כי גם אם נצחק, נבלה, נטייל ונאהב, 

דמותו של רועי לא תשכח אף פעם מלבנו.

ועל כל אלו ועוד הרבה יותר תודה.

לוויה ואזכרות

"בן לו היה לי
ילד קטן שחור תלתלים ונבון
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן
ילד קטן"
-רחל-
איך אפשר שלא לפתוח בציטוט משיריה של רחל המשוררת שכה אהבת. איך אפשר שלא להבין מעצם אהבתך את רחל ומשוררים אחרים את רגישותך ואהבתך לחיים.
לקחת מהחיים מלוא חופניים ילד אהוב שלי, אף פעם לא היית עייף מדי מלטייל, לבלות, לשבת אתנו, לשוחח ולייעץ לאחיותיך ולהיות כל כך מסור לחבריך.
 
אהבת את הצבא רועי, כל תרגיל, כל מסע היו עבורך אתגר ואולי בגלל נחישותך הלכת מאתנו באופן כל כך לא צפוי.
בשבילי רועי תישאר תמיד הילד הקטן שאחזתי בידו בפסיעותיו הראשונות, הילד שלימדנו אותו את דרכי החיים, מה טוב ומה רע, שחינכנו לאהבת הארץ והבריות, ולערכים של חברות וכנות ויושר פנימי, ואתה הפנמת כל אלה והגדלת לעשות.
לא היה חבר מסור ממך, תמיד היה לך זמן לחבריך, תמיד דואג, מארגן יוזם טיולים ברחבי הארץ ומסור עד אין קץ.גם כשחזרת עייף מניווטים או מסעות אף פעם לא הלכת לישון כשהגעת וטענת שאתה צריך להספיק, תמיד להספיק עוד ועוד ומה כבר הספקת ילד שלי כשחייך כך נגדעו בטרם התחלת אף להספיק?
במה נוכל להתנחם, רועי?
הותרת חלל כל כך עצום בלכתך, שרק הימים שעוד יבואו יוכלו לספר. איך נוכל לעבור את הימים שעוד נותרו לנו בלי החיוך הכובש שלך, חיוך שהאיר את כל החדר באהבה כה גדולה. בלי הרצינות התהומית מחד- כל כך בוגר, אחראי, לוקח משימות ומבצע עד תום ללא רבב.
ובלי הרגישות מאידך-אף פעם לא חששת לומר אני אוהב אותך אימא, וכמה טוב להיות בבית, וכמה אתה מתגעגע ואיך התבשילים שלי מריחים למרחוק.
וכעת רק לנו נותר לומר עד כמה אנחנו מתגעגעים ונתגעגע, וכמה היינו רוצים שתהיה בבית להריח אותך, לחוש אותך, לגעת ולו פעם אחת נוספת.
כשהיית מגיע הביתה רציתי לנשק ולחבק אותך עוד ועוד, אבל התביישתי. אתה כבר כל כך גדול מתנשא מעלי עם הנשק והאבק והעייפות ואני סתם אימא שאף פעם לא די לה וכעת כמה הייתי נותנת בשביל חיבוק אחד קטן נוסף.
השארת צלקת עצומה לא רק בליבנו, אלא בלב כל חבריך ויש לך חברים כל כך מסורים ואוהבים רועי. אני יודעת שהיית גאה בהם היום- הנה בזכותך הם לקחו יוזמה ובאו כולם להיפרד ממך. וכן בלב כל מי שאי פעם נפגש אתך ונכבש בקסמיך. נועדת לגדולות רועי-ומכיוון שאינך יכול כעת להפסיק אותי בעצם צניעותך אני מרשה לעצמי לומר- כל מי שהכיר אותך ידע שאתה בחור שעוד נכון לו עתיד מזהיר, ואנחנו אהבנו כל זאת ילד שלנו.
כשהודיעו לנו בערב על מותך רועי וסיפרו לנו שזה היה בסביבות שעה אחת בצהרים, ניסיתי לשחזר ולבדוק מה עשיתי באותו זמן: חזרתי מהלימודים ובמקרה או לא במקרה- סיפרתי לחברותי לנסיעה על הברית שלך בחוות הצופים ואתה יודע מה הכי כואב לי- שלא הרגשתי כלום. איך זה יתכן שהאדמה פערה את פיה והילד שלי, האהוב שלי, שאליו אני מחוברת בכל נימי נפשי, מת ואני לא הרגשתי כלום. פשוט כלום.
אני מבטיחה לך רועי שנהיה חזקים, אנחנו משפחה אוהבת ומלוכדת ונצליח לעבור כל יום ביומו – נמשיך לחיות ונמשיך לשמוח, כן, אפילו לשמוח. ואתה, אהוב שלי, אליך ולך יהיו מופנים כל מעשינו לעד.
"הנה אקח את מבט עיניך-
עצבו השקט , צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך
הרופא לליבי כמרחב הניר
הנה אקח את מבט עיניך
הנה אקח וצררתי בשיר"
רחל
"בן לו היה לי
ילד קטן שחור תלתלים ונבון
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן
ילד קטן"
-רחל-
איך אפשר שלא לפתוח בציטוט משיריה של רחל המשוררת שכה אהבת. איך אפשר שלא להבין מעצם אהבתך את רחל ומשוררים אחרים את רגישותך ואהבתך לחיים.
לקחת מהחיים מלוא חופניים ילד אהוב שלי, אף פעם לא היית עייף מדי מלטייל, לבלות, לשבת אתנו, לשוחח ולייעץ לאחיותיך ולהיות כל כך מסור לחבריך.
 
אהבת את הצבא רועי, כל תרגיל, כל מסע היו עבורך אתגר ואולי בגלל נחישותך הלכת מאתנו באופן כל כך לא צפוי.
בשבילי רועי תישאר תמיד הילד הקטן שאחזתי בידו בפסיעותיו הראשונות, הילד שלימדנו אותו את דרכי החיים, מה טוב ומה רע, שחינכנו לאהבת הארץ והבריות, ולערכים של חברות וכנות ויושר פנימי, ואתה הפנמת כל אלה והגדלת לעשות.
לא היה חבר מסור ממך, תמיד היה לך זמן לחבריך, תמיד דואג, מארגן יוזם טיולים ברחבי הארץ ומסור עד אין קץ.גם כשחזרת עייף מניווטים או מסעות אף פעם לא הלכת לישון כשהגעת וטענת שאתה צריך להספיק, תמיד להספיק עוד ועוד ומה כבר הספקת ילד שלי כשחייך כך נגדעו בטרם התחלת אף להספיק?
במה נוכל להתנחם, רועי?
הותרת חלל כל כך עצום בלכתך, שרק הימים שעוד יבואו יוכלו לספר. איך נוכל לעבור את הימים שעוד נותרו לנו בלי החיוך הכובש שלך, חיוך שהאיר את כל החדר באהבה כה גדולה. בלי הרצינות התהומית מחד- כל כך בוגר, אחראי, לוקח משימות ומבצע עד תום ללא רבב.
ובלי הרגישות מאידך-אף פעם לא חששת לומר אני אוהב אותך אימא, וכמה טוב להיות בבית, וכמה אתה מתגעגע ואיך התבשילים שלי מריחים למרחוק.
וכעת רק לנו נותר לומר עד כמה אנחנו מתגעגעים ונתגעגע, וכמה היינו רוצים שתהיה בבית להריח אותך, לחוש אותך, לגעת ולו פעם אחת נוספת.
כשהיית מגיע הביתה רציתי לנשק ולחבק אותך עוד ועוד, אבל התביישתי. אתה כבר כל כך גדול מתנשא מעלי עם הנשק והאבק והעייפות ואני סתם אימא שאף פעם לא די לה וכעת כמה הייתי נותנת בשביל חיבוק אחד קטן נוסף.
השארת צלקת עצומה לא רק בליבנו, אלא בלב כל חבריך ויש לך חברים כל כך מסורים ואוהבים רועי. אני יודעת שהיית גאה בהם היום- הנה בזכותך הם לקחו יוזמה ובאו כולם להיפרד ממך. וכן בלב כל מי שאי פעם נפגש אתך ונכבש בקסמיך. נועדת לגדולות רועי-ומכיוון שאינך יכול כעת להפסיק אותי בעצם צניעותך אני מרשה לעצמי לומר- כל מי שהכיר אותך ידע שאתה בחור שעוד נכון לו עתיד מזהיר, ואנחנו אהבנו כל זאת ילד שלנו.
כשהודיעו לנו בערב על מותך רועי וסיפרו לנו שזה היה בסביבות שעה אחת בצהרים, ניסיתי לשחזר ולבדוק מה עשיתי באותו זמן: חזרתי מהלימודים ובמקרה או לא במקרה- סיפרתי לחברותי לנסיעה על הברית שלך בחוות הצופים ואתה יודע מה הכי כואב לי- שלא הרגשתי כלום. איך זה יתכן שהאדמה פערה את פיה והילד שלי, האהוב שלי, שאליו אני מחוברת בכל נימי נפשי, מת ואני לא הרגשתי כלום. פשוט כלום.
אני מבטיחה לך רועי שנהיה חזקים, אנחנו משפחה אוהבת ומלוכדת ונצליח לעבור כל יום ביומו – נמשיך לחיות ונמשיך לשמוח, כן, אפילו לשמוח. ואתה, אהוב שלי, אליך ולך יהיו מופנים כל מעשינו לעד.
"הנה אקח את מבט עיניך-
עצבו השקט , צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך
הרופא לליבי כמרחב הניר
הנה אקח את מבט עיניך
הנה אקח וצררתי בשיר"
רחל

פעם חשבתי שאני יודעת מהו כאב, אבל רק אתמול הרגשתי באמת מהו. כאב כזה שחודר לעצמות ומרעיד את כל הגוף ולוקח ממני את טיפת האוויר האחרונה כאני עומדת חסרת אונים מתחננת בפני כולם שיגידו לי שזה סיוט שעוד מעט עומד להיגמר.

לפני שבוע בדיוק השארת לי הודעה בפלאפון בקול הפיקודי האופייני לך, כנראה משהו בקשר החזק שהיה בינינו אמר לי לשמור את ההודעה, מעין מזכרת אחרונה ממך ובאמת זוהי ההודעה שנשארה לי, ואתה אומר:"אהלן הדר, זה רועי, כרגיל אי אפשר לתפוס אותך, בכל מקרה נזכרתי שהיית בטקס של סיירת יעל, של חניכת המועדון ורציתי לשאול איך היה ואם באמת זה כמו שאבא שלך ציפה לפי כל התכנונים, וזהו, הרגע דיברתי עם סר והבנתי שגם היית אצלה אתמול בבית אחרי הטקס. אצלי הכל בסדר, הייתי ביחידה כל השבוע , מתאמנים, ואני אמור לחזור שבוע הבא ביום שישי, אז תשאירי הודעה ונדבר בהמשך".

אז ביום שישי לא חזרת ויותר גם לא תחזור ואני נשארת כאן ללא החבר הכי טוב שלי.

רועי, תמיד היית כזה אחד שאכפת לו מהדברים הקטנים, כאלה שאף אחד לא זוכר. תמיד לא הבנתי איך אפשר להיות כ"כ בסדר עם כולם אבל אתה היית כזה, אהבת את כולם וכולם אהבו אותך. הנחמה היחידה שלי היא שהיה לי את הכבוד והזכות להכיר חבר מקסים כמוך. לעולם לא אשכח את השיחה האחרונה שלנו ביום שישי בערב, על הצבא, על החברים, על השבוע הקשה שעומד להיות ועל טקס הסיום שלי שאליו תכננת לבוא, אז לטקס לא תבוא.

עד לפני חודשיים וחצי הר הארבל סימל עבורי את החיים, יצאנו לטיול בצפון לפני הגיוס שלי וזה המקום הראשון בו עצרנו, עלינו לתצפית , אכלנו ואתה כרגיל התחברת עם התיירים שבאו לאזור. אבל לא עוד, הר ארבל מהיום מסמל אצלי את המקום הנורא בעולם, את המוות. אותו הר שהחדיר בנו את החיים הוביל אותך למותך…

רועי, אני לא יודעת איך אוכל להמשיך בלעדיך, היום שמעתי מישהו אומר "זה הגיע גם אלינו", אז זה הגיע וזה פגע, וזה פגע בנו חזק, באמת בטוב שבבנינו. אני מקווה שאתה יודע שהיית לגאווה שכבתית בייצוג המכובד שלך ולגאווה הפרטית שלי – אדם שאין ולא יהיה עוד כמוהו לעולם.

משפטי חוכמה זה הצד החזק שלך, אז אני רק אגיד את מה שעל ליבי – רועי, אני אוהבת אותך ולעולם לא תדע עד כמה, היית החבר הכי טוב שלי, ולנצח תהיה.

שלך,

הדר

רועי, איך אפשר להפרד ממך בכלל?

נפגשנו בתחילת כתה י"א, אני הייתי המחנכת שלך ומהר מאד ראיתי את האמת – שאין מה לחנך… אתה היית שלם, ברור ובהיר, וכל התנהגותך אמרה שירה…

בתחילת כל שעור ספרות התנהל טקס קבוע. אתה היית מבקש שאולי רק היום נלמד את שירי רחל, "זה כל כך יפה"… אמרת, ואז מתחיל לצטט בקול רם וצלול וכולנו מקשיבים:

"צריחות שצרחתי נואשת כואבת

בשעות מצוקה ואובדן"

או

"בן לו היה לי, ילד קטן…"

היתה לי זכות גדולה להכיר אותך, חשבתי שעתיד מזהיר וגדול מחכה לך. היית שילוב נדיר של יופי פנימי וחיצוני, מנהיג מלידה, אידיאליסט ופטריוט אמיתי, נטוע בנופי הארץ, מכיר כל אבן ועץ, יושר פנימי שקשה לתאר… ומעל לכל – בן אדם!

היו לנו שיחות נפש רבות בהן סיפרת לי על המשפחה המיוחדת שלך, על אמא, על אבא שלך שהערצת כל כך, על החניכים שלך בצופים. הכל היה תמיד ענינים חברתיים, ערכיים, רעיוניים, מלווים באכפתיות, באנושיות ומשולבים בקסם האישי שלך ובחיוך המתוק.

אז איך אפשר להפרד ממך? צר, צר לי מאד רועי שאני ניפרדת ממך היום בשיר שאהבת:

"בן לו היה לי ילד קטן…

לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן, ילד קטן"…

נוח בשלום על משכבך.

אהבתי אותך כל כך.

חנה ארקין

רועי,

אתמול איבדנו אדם יקר, ידיד, חבר שכב"ג, מדריך, ראשג"ד, מרכז צעיר, מנהיג.

מר לי עליך רועי. אנחנו עומדים בוכים, כואבים ודואבים את לכתך מעימנו.

אינני מצליח להבין, לתפוס, כיצד אתה ששמרת על כולנו, על הילדים בשבט אפיק כמדריך חוץ, שמרת על חניכי גדוד לכיש . שמרת על כל חניכי השבט כמרכז צעיר, והיום שמעתי שגם בצוות שלך קראו לך המדריך ששומר עליהם, כיצד קרה שברגע האמת , בשניה אחת כ"כ חשובה לא היה מי שישמור עליך, שידאג שתשתה, שתנוח שידאג לך שלא תיפול.

אנחנו בצופים מקיימים מידי מס' שנים בל"ג בעומר את מסע המשואות המסורתי בו אנו מטפסים על הרים בגליל ומדליקים מדורות שמעבירות את המסר מהר להר. אנו עולים גם להר הארבל שאותו רואים מכל ההרים שמסביב, ממבוא החמה, מגמלא, מהתבור, מהר עצמון, מגוש חלב, מהחרמון.

אין סימלי יותר מכך שבמקום – אולי אחד היפים בארץ אם לא היפה ביותר, שממנו רואים את כולם, וכולם רואים אותו נפל אחד האנשים היפים ביותר שהארץ הזו , שהישוב הזה ושהשבט הזה יכול היה לגדל.

אצלנו אומרים "פעם צופה תמיד צופה" ומתכוונים לחניכים מכיתה ד' ה' ואילך.

אצלך רועי זה מיום לידתך ועד היום. נולדת בחוות הצופים ברמת יוחנן והיית לילד הראשון שנולד בחווה. כבר מגיל שנתיים ידעת מה זה סנדה וחבל ומאז ועד היום לא הפסקת להיות צופה. גם בצבא.

הייתה לי הזכות המופלאה להיות איתך, מאחורייך ולצידך ב – 19 וחצי השנים האחרונות. עברנו יחד את תקופת הגן, יצירת הבית החדש בגבעת אלה, אח"כ שעברתם לגור בכוכב יאיר למדנו יחד עם אלפי לקרוא בלי סודות וגם התחלנו לשחות, שם השקעת ובלטת. ייצגת את כוכב יאיר ברחבי הארץ ובחו"ל והיית כרגיל שחיין מצטיין. למרות הזמן שהשקעת בשחייה הקפדת לבוא לשבט, לפעולות, למחנות ולטיולים וכשהצטרפת לשכב"ג בלטת באישיותך ולכולם היה ברור מי כאן בעל הבית. ויתרת על הדרכה בשבט לטובת סיוע לשבט חדש בהקמה, הקמת את גדוד כיתות ד' ופעלת בצורה מופלאה במשלחת הצופים לארה"ב בקיץ לפני שנתיים. בשנתך האחרונה ריכזת את השבט בעזרת חבריך משכבת לביא וזו הייתה אחת משנות הפעילות היפות ומהמוצלחות ביותר של שבט צור וכולנו נזכור זאת.

הלכת לצבא והמשכת לבוא ולהתעניין ואפילו התחלנו לפנטז על חזרתך אליו כבוגר.

תחיה ויהודה,

אתם אנשים שמקריבים. אתם מקריבים לטובת בית ספר, לפעילות ביישוב, בצבא, בצופים ובכל מקום אפשרי. אתמול הקרבתם את היקר מכל ??? הוא, כל חייו הקצרים הקריב למען האחרים ככל שיכל.

ראיתי אותך רועי לפני מספר שעות , אומנם בתוך ארון הקבורה אבל ישן שנת ישרים בדיוק כמו במחנה קיץ לפני שנה, אחרי כמה ימי חלוץ. לגבינו בצופים, בשבט אתה היית, נמצא ותהיה כל הזמן. פשוט הלכת לישון קצת , לנוח ואנחנו כאן החניכים המדריכים והמרכזים נמשיך את הדברים הנהדרים שעשית בשבט.

ולכם בני שכבת לביא, חניכי ומדריכי השבט, בוגרי השבט בשנת שירות , בצבא ובאזרחות, חברים, אנחנו אומרים שימרו על עצמכם, שימרו על החברים שלכם, על החניכים שלכם ועל כל היקר לכם. נלך בדרכו של רועי ונמשיך לשרש את אהבת הארץ, אהבת הזולת, הפתיחות, הפרגון ההדדי, הצניעות ואת כל מה שהכרנו ואהבנו ברועי.

תמיד בסוף אירוע מוצלח, מפעל חשוב או פרויקט שהסתיים אמרתי לך רועי שאני מסיר בפניך את הכובע.

היום יחד עם מפקד היחידה ויחד עם כל חניכי שבט צור וחניכי הצופים שבאו להיפרד ממך אני רוצה להצדיע לך, הצדעה צופית.

רוני רחמים

אזכרה שנתיים לרועי לבית העלמין- 18.6.04

ושוב חלפה לה עוד שנה

ושוב אנחנו נפגשים כל אוהביך ליד קברך,

ושוב אנו מתקשים לקלוט ולהבין את עצם חסרונך.

אנחנו שבגרנו בשנתיים והספקנו כה רבות,

ואתה שנותרת בתוכניותיך המפליגות ובשאיפותיך מרחיקות הלכת.

חבריך לצבא משתחררים בימים אלו, איש, איש לתוכניותיו,

אחרים בשליחות הסוכנות בחו"ל או בצבא,

בוגרים יותר, גבוהים יותר כבר לא נערים.

ואתה נח לך כבר מזמן את מנוחת העולמים.

 

ואני ניצבת כאן ליד קברך ילד אהוב שלי

לא מילים גדולות אני רוצה לשאת כאן היום,

לא מילים נשגבות על מה שהיית לנו ומה שהינך,

רק מילים פשוטות של אמא שרוצות להביע את האהבה העצומה שאנו חשים כלפיך תמיד.

את הזיכרונות הרבים האצורים בנו, המעלים את דמותך מול עינינו יום, יום ושעה, שעה, ומעלים על פנינו צחוק ודמע.

תמונות חייך חולפות למולנו בכל הגילאים ואנו מאושרים אתך בכל צעד ראשון, שן ראשונה, ומילה ראשונה,

אנו כועסים עליך בטיפשות של הורים צעירים עת יצרת כדורי בוץ בגן חובה ובהם פקקי בירה ממתכת ואותם זרקת על עוברי אורח תמימים, עת נקראנו לשיחת נזיפה על ידי הגננת שלך בגבעת אלה.

אנו חרדים אתך בכל תחרות שחיה, ומאושרים אתך בכל הצלחה, בכל תעודת סיום מבית הספר, בכל בחירה בה בחרת, ובמגע הקסם של ידיך הצולחות במלאכה.

אנו חוששים עם גיוסך לצבא בכל משא וניווט בהם צעדת, עוטפים אותך באהבת אין קץ מנסים למחות את עייפותך ודאגותיך.

ובעיקר אני רוצה להביע את הגעגוע.

הגעגוע העז המכלה, שלא מרפה, שמכרסם בנו יום, יום.

כאבנו אינו כאב של יום הזיכרון ואינו מתמצה ליום השנה לנפילתך,

אין בו סממנים של טקסיות או הרואיות

זהו געגוע פשוט ונוקב של יום, יום.

שרגעים הוא מרפה ורגעים הוא דורש את תשומת לבנו וכוחותינו.

געגוע אליך, לצחוקך, למגע ידך, לאור שנבע מעיניך.

לכל מה שייצגת ולכל מה שהקרנת

ולזכות הגדולה שהייתה לנו לאהוב אותך.

 

אני רוצה לסיים בחלק ממילות שיר שכתב יוני רועה לאמו של חברו עמרי קורן זכרו לברכה 

שנפל אף הוא ממכת חום בעת אימון לתחרות כושר קרבי בצה"ל.




את פרי גנך את תבקשי

מי לך יאמר ומי לך ישיב

מר כאבך רודפים הימים

נותרת לבדך, רוצה להאמין

שהנה קרבה אותה השעה

שבה הבטיח לשוב בחזרה.

 

                                                      לך רועי, פרי גני המובחר, פרי ביכורים

נוח בשלום על משכבך.

 19/6/05 

דברים שלא ספרו לי.             

אמרו לי שהזמן יעשה את שלו,

אבל אף אחד לא ספר לי שאין דרך לשכוח את האבדן.

ככל הנראה הוא יהיה חלק ממני עד יומי האחרון,

כפי שהוא חלק ממני מהיום הראשון.

 

אמרו לי שהפצעים יגלידו ויישארו רק צלקות שתעדנה את האבדן,

אבל לא ספרו לי שאין תרופה ללב המדמם.

בכל פעם שהזיכרון מתעורר, הוא מביא אתו 

כאב עצמתי , בלתי נסבל, כאלו כרגע זה קרה.

 

חבריך אמרו לי שהאימונים היו קשים , בחלקם קשים מנשוא.

שהיית מופת ודוגמא לנחישות ועמידה במשימה.

שהיית מוביל, מפשר ובעיקר מנהיג 

שהותיר בנו גאווה גם לימי חסרונך.

 

ועתה כשסוף סוף החל המשפט כנגד הקצינים מהיחידה,

חבריך לצוות עולים להעיד ומספרים על החוויה הקשה.

את המחסור הקשה במים, חוסר השינה,

המשקל הרב שנישא, החום הבלתי נסבל

אך בעיקר מספרים על חוסר האימון והנוקשות  מצד מפקדי היחידה.

 

מפקדיך, ששכחו כי התנדבת ליחידה מרצונך, 

כי רצית להיות לוחם וקצין  בצבא 

שרצית לשרת את המדינה במצוינות ראויה 

כפי שחונכת בבית ובתנועה.

 

אמרו לי שאצטרך למצוא את הדרך לחיות עם הריק, 

אבל לא סיפרו לי שהאיננו הוא לא חלל ריק.

יש באין כל כך הרבה זיכרונות, ופרטים ואהבה,

שהופכים את האין לכל כך מלא וקשה מלהכיל את החסר.



אמרו לי שלחיים יש כוח משלהם, ואנו הנשארים  לא מתים,

אבל לא ספרו לי שלחיות צריך להחליט.

יום או חודש או שנה צריכים להחליט מחדש אם לחיות או למות.

לא ספרו לי שלהחליט לחיות, כואב כמו למות.

 אזכרה לרועי דרור                     

נכתב בהשראת שירו של יהודה עמיחי: "אין לנו חיילים אלמונים".

 

לרועי, תלמידי שהיה.

אין לנו חיילים אלמונים,

אין לנו קבר החייל האלמוני,

מי שרוצה להניח זרו

צריך לפרק את זרו

להרבה פרחים ולחלקם

לעלים ולפזרם.

 

וכל המתים שבים הביתה

ולכלם שמות,

גם לך רועי תלמידי

אשר שמך ביומן הכיתה

כשמך על לוח האבן, כשמך על ליבי.

תלמידי שהיית,

בעל שם היית,

בעל שמך.

 

באחרונה ישבתי איתך

בבית קפה לפרידה אחרונה.

מאחורינו התרוצצו מלצריות

ואנחנו לא ראינו.

רק דיברנו על מה שהיה ומה שיהיה,

שום דבר לא הסגיר את מה שעמד לקרות.

ולא ידעתי

שהייתי צריכה להזהיר אותך,

ללמד אותך.

אני מנסה לשחזר את הדיבור ההוא

ורק שומעת את קולך שהיה שר, שהיה שר….

שירי רחל: "צריחות שצרחתי נואשת כואבת

בשעת מצוקה ואובדן,

היו למחרוזת שירים מלבבת בספר שירי הלבן."

ואתה גם למות מתת בישיבה,

בשקט ובנימוס.

 

ועכשיו

אני מסתובבת איתך בתיק,

מכירה אותך לתלמידי

שלא הכירו אותך.

שיאהבו אותך ואת שמך גם אחרי מותך.

שהיית בעל שם

רועי.

מיכל סרברו אזכרה רביעית לרועי 2006 

 

קצת לפני שטסתי עופרי התקשרה אלי: "מיכ אני צריכה את עזרתך" היא אמרה. 

"מישהו נחמד רוצה לצאת איתי. מה את חושבת?

לא אמרתי לעופרי כלום על אותה שיחה. כמובן ששמחתי לייעץ לה, אבל באותו

 הרגע הרגשתי שאני ממלאת את מקומך- הרי תמיד היית האח הגדול והמגונן.

אם היית איתנו היום בוודאי היית מעמיד אותו ואת שאר המחזרים בכמה מבחנים.

ארבע שנים חלפו והתחלנו למצוא דברים מציאותיים ומוחשיים יותר שיזכירו לנו

 אותך. כל אחד מאיתנו עושה זאת בדרכו שלו ואתה איתנו תמיד. 

שבעה חודשים אני מטיילת בעולם ולא היה מקום אחד שלא חשבתי עליך. 

דימיינתי שאתה איתי או שחשבתי מה היה קורה אם היית איתנו עכשיו. 

כשטיילתי עם קדם ועמית, פתאום המחשבות האלה עליך נראו לי לגיטימיות יותר,

 דיברנו עליך לא מעט. עמית אמר שקבעתם לטייל בדרום אמריקה, אני דווקא 

חושבת שהיית נהנה בניו זילנד. יש שם משהו בשלווה, שהזכיר לי את השלווה

 והרוגע שלך. לפני שבועיים, ברגע של חולשה, עליתי לאתר שלך. האמת היא 

שחשבתי שהוא בכלל לא עובד. ואז פתאום בעודי משחקת עם העכבר, הופעת מולי 

והיית כל כך חי ואמיתי. קולך בקע מתוך קטעי הווידאו המעטים שלך וזה הפחיד

 אותי. לא זכרתי שהיית כל כך צעיר וקטן. משהו בארבע השנים האחרונות גרם לי 

לדמיין אותך גדל איתנו אבל אז הבנתי שאתה נשארת בן 19 ואנחנו כבר בני 23.

כשאריק איינשטיין שר: "כל כך קשה לכתוב דמעות", הוא בוודאי לא ניסה לכתוב 

אותן מאוסטרליה… העובדה ששוב אני בחו"ל אחרי ארבע שנים מעבירה בי 

צמרמורת. בחיים לא אשכח את אותו טלפון לפני ארבע שנים למחנה של משלחת

 הצופים לארה"ב ששינה אותי לחלוטין ולקח ממני חלק משמחת החיים. כל כך

 הרבה שעות לקח לי להגיע אליך אבל בסוף איחרתי ולא הספקתי להגיע ללוויה

 ולהיפרד ממך כמו שצריך. 

מאז במשך ארבע שנים אני מנסה להיפרד ממך כל יום מחדש, וזה קשה כי אתה לא

 מרפה. אני מקווה שאתה מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה וגאה בנו שאנחנו ממשיכים, 

ממשיכים לחייך, לצחוק, להתאהב, ליהנות, למרות שזה לא קל. אני בטוחה שאתה

 גאה במשפחה שלך שלמרות העצב והגעגוע האינסופי, מראים לכולנו איך לחייך 

גם כאשר אתה לא פה.  חושבת אוהבת ובעיקר חסרה שלך מיכל סרברו אוסטרליה.      

18.6.06

רועיקי שלי, אהוב שלי יקר.

אני יושבת מול הדף הלבן, 1:00 בלילה, הכל שקט.

סוף, סוף רגע שקט לברוח אליך מהמולת היום.

בכל יום, כל היום אני רק נוגעת בשולי היותך

אתה אתי בכל עת, נוגע, לא נוגע מרפרף אך לא חודר.

לא מאפשרת. שורדת, זקוקה לכוח עבורי, עבור היתר

ומשלמת את המחיר.

 

כל כך קשה לגעת ולא לגעת, כל כך קשה לא להתמכר לגעגוע ולבכי הסוחף,

יש כל כך הרבה מרגוע והקלה בהתמכרות הזאת

וכל כך הרבה פחד מהדרך חזרה.

 

זר לא יבין זאת

זר לא יבין שאובדן הוא אובדן, הוא סופי ונחרץ ואין נחמה.

זר לא יבין את הכאב הזה שכאשר אתה מאפשר לו לעטוף אותך

הוא סוחף וטוטאלי ומכאיב בכל נימי נפשך וגופך.

הוא מושך אותך למטה ואתה חש שלבך עומד לפקוע מעומס הרגשות שאין לו מזור.

 

את כל הנכויות ניתן לחוש ולמשש, לראות בעין את האין.

אך מי שאבד לו בנו, עצם מעצמו, בשר מבשרו

איש מסביבו לא יכול לראות את הזעקה האילמת שלו.

 

לפני יומיים חגגנו אבא ואני 25 שנה לנישואינו.

ולצד האושר הגדול, מוקפים בבני משפחה אוהבים וחברים קרובים

היית כל כך חסר.

ואיש לא אמר מילה, ואיש לא הזכיר

ולא היה גם צורך.

ורק מבטים מצטלבים אמרו הכל, כי כולנו ידענו וכולנו הרגשנו וכולנו היינו חיילים במשחק.

ואני הרגשתי איך אנו בכוח מנסים לשמור אחד על השני.

ולא היה צורך לומר דבר, ומה נותר עוד לומר?

על מה שהיית? ומה שהוחמץ? על חלום ושברו?

 

ילד שלי אהוב, מסתכלת על תמונתך

מתקשה להבין, לאן הלכת? לאילו מחוזות?

איך יש כל כך גדול הופך לאין

לאן אנרגיה וחיוניות כל כך רבה נעלמות?

 

קשה להגות את המילים: ארבע שנים בלעדיך

קשה לעכל את הזמן שחלף כאשר עוד לא עיכלנו את עצם חסרונך? 

 

לפעמים כשאיש אינו בבית ואיש אינו רואה

אני לוקחת את תמונתך מעל המזנון בסלון,

אני מנשקת את פניך היפים, ומביטה לתוך עיניך הטובות

ותמיד, תמיד נדמה לי שאתה מישיר אלי מבט בחזרה, כל כך בתוכי.

ואומר: "אמא אני פה" ואז אני יותר מתגעגעת, כל כך רוצה לגעת ולא יכולה.



כאשר אני לבדי, אני קוראת אליך בשמות חיבה של פעם, של ימים שחלפו.

שמות חיבה נשכחים שצפים ממחוזות זיכרון רחוקים, רחוקים.

 

בקצות אצבעותי הכוויות אני חשה מגע וחום.

ילד ריחני מתכרבל בזרועותי, טומן פניו בחיקי.

כאשר אני לבדי, אני דוברת אליך בשקט, לוחשת באוזנך שמות חיבה נפלאים שאבדו.

הנח ראשך היגע אל חזי, מצא מרגוע, ידי לוטפת שערך.

דמעות צורבות שוטפות מורד פני. 

כשאנו לבדנו אני קוראת לך בשמות חיבה

ואתה אינך משיב. (יעקב צור) 

אזכרה רועי שנה חמישית 18/6/2007

רועי,

אני מוצאת את עצמי כותבת לך פתאום אחרי 5 שנים שכלום לא יצא החוצה. במן סגירות כזו העולם חג סביבי באותה הצורה,יום יום בלעדיך.

וחסרונך מורגש יותר ולעתים מורגש פחות,לפעמים מכה בי בעוצמות שלא הכרתי.

כן,אז 5 שנים כבר עברו והתחושות לא משתנות. געגועים ותחושה גדולה של החמצה על הזמן שעובר בלי לראות את הפנים שלך ולשמוע אותך שר ומהלך בבית. החמצה על כל מה שיכולת להיות היום.

עכשיו כשגדלתי אני מבינה כמה דברים יכלו להיות לנו במשותף וכמה יכולנו להיות קרובים.ההחמצה על שלא דיברנו הרבה והדברים שאף פעם לא נאמרו ולא יאמרו, החיבוק שלא היה, שיחת טלפון שלך שלא נענתה.

אני לא אשכח את הפעם בה באתי לחדר שלך להיפרד ערב לפני שנסעת לצבא, ואני יצאתי מהחדר בוכה כי פשוט הייתה לי הרגשה רעה בבטן, אבל לא אמרתי כלום. או הפעם שהערת אותי באמצע הלילה כי רצית לקחת אותי לאש לילה ביער ליד הבית ולא הסכמתי. ובכל פעם שאני נזכרת בך התמונה שלך מחייך חיוך גדול עם העיניים הזוהרות שלך קופצת לי לפנים.

רועי,5 שנים עברו מאז אותו יום בו הייתי בחוץ כשהאנשים במדים הגיעו ואני ליוויתי אותם לדלת. בת 12 בלבד לא יודעת שאני מכניסה הביתה את הבשורה שתשנה את חיי לנצח.

ובאמת כל כך הרבה השתנה כאן. החדר שלך שפעם עוד היה ספוג בריח שלך, אותו ריח שהיה למדים שלך כשחזרת מהצבא, שינה תוכן.

הארון עם בגדי הים ומשקפות הבריכה, הוחלפו בבגדי בלט. על המדפים שפעם היו מלאים ספרים, כדורי ג'אגלינג, והדיסקים שאהבת הוחלפו בבובות וצעצועים. אבל רועי אני מבטיחה שאת המקום שלך בלב שלי אף אחד לא  החליף או תפס ואתה איתי בכל יום, בכל החלטה, מתהלך איתי במסדרונות בית הספר בו למדת גם אתה, בשבט בו הדרכת וביישוב בו גדלת. מלווה אותי בשנים המעצבות ביותר.

לפעמים אני מרשה לעצמי גם לשכוח לכמה זמן כי להמשיך לחיות זה חשוב והכרחי.

הזמן בלעדיך עבר מהר כל כך, מבלי להאמין כבר 5 שנים עברו, אני מקווה שאתה  גאה בנו, בהורים שעושים כל כך הרבה בשבילנו וחיים בלי חרטה חיים מלאי שמחה ונורמאלים. ועם זאת עובדים קשה כדי שלעולם לא תישכח.

קשה לשאול את עומר מי האחים שלה ולהסביר לה שהבחור עם החיוך בתמונה זה אח שלה. היא לא מבינה בינתיים, אבל אני מבטיחה שנספר לה כל פרט על מי שהיית.

תשמור עלינו רועי.אוהבת אותך.

 

אזכרה לרועי דרור 2007

אזכרה מילה מוזרה, אני זוכרת וכולנו זוכרים כל הזמן, כשהרוח נושבת בערב, כשהשמש זורחת בבוקר , ברגעי משבר וקושי או ברגעי שמחה והצלחה תמיד זוכרת ומתגעגעת.

לעיתים אני דוהרת לי על כנפי הפנטזיה שתשוב לפתע ואתעורר מחלום רע של החלל שהותרת. יש לי 364 ימי זיכרון בשנה ועוד יום של אזכרה לך רועי בכל שנה ביום ה-18 לחודש יוני בשעת בין הערביים כשקרני השמש מלטפות את גבעת בית- הקברות, נאסף קהל רב של לובשי מדים ואזרחים כשהקיץ בעיצומו ראשית תמוז כשהימים מתארכים והולכים וריח משכר של חופש גדול מלא הבטחות ותקוות נטוע  באוויר.

לעיתים בזמן נהיגה כאשר אני לבדי במכונית אתה מופיע מולי בשמשה הקדמית מציץ מבין העננים הלבנים אני מזיזה לצדדים את ה"קצפת"  הסמיכה ואתה פורץ מתוכה עם חיוכך שובה הלב והתמימות.  אלו רגעי ההתעלות הנעימים בהם אני מתענגת לשעה קלה ומפיגה מעלי במעט את עוצמת הגעגוע  הכל-כך כואב אליך.

אך לרוב  במרוץ המטורף של חיינו, אתה נעלם לי ואז זוחלת לה צמרמורת לאורך גבי קרה, לא נעימה ומאיימת שמא עם חלוף השנים אשכח אט אט את טון דיבורך או צליל צחוקך המתגלגל החם והנעים, או אז אני נבהלת- עוצרת הכל ומתרכזת ושוב תווי פנייך שבים אלי בהירים ויפים כמו שהיית רועי היקר בחייך הכל- כך קצרים.

שוב אני חייבת לקטוע את הפנטזיה הזאת כי חובה עלי לשוב לשיגרת היום יום המתדפקת על דלת המציאות. אז שורה עלי רכות נעימה וטובה של אופטימיות ששום דבר רע לא יכול לקרות לי.

רועי יקר כבר חלפו להם חמישה קיציים  שלמים בלעדיך, אך אתה איתי תמיד ברגעי המשבר והפחד כמו ברגעי השמחה והנחת ומהם אני ממשיכה הלאה כי אני מאמינה ובטוחה שזה היה רצונך אם היית כאן איתנו.

                                 

יעל דרור  דודתך

18.06.08

אזכרה לרועי שש שנים.

 

אהוב שלי.

 

שש שנים חלפו מאז דפקו על דלת ביתנו והודיעו על נפילתך.

שש שנים שחלפו כה מהר ועם זאת כה לאט, יום ועוד יום, כשהידיעה על מותך מכה בנו יום, יום מחדש. נתפסת כל כך במוחשיותה, בחסרונך ועם זאת כה בלתי נתפסת.

קשה להגות בכלל את המילים שש שנים בלעדיך, קשה לעכל את הזמן שחלף כאשר עוד לא ממש עיכלנו את עצם חסרונך.

שש שנים של עצב שרובץ לו כל הזמן בפתח ביתנו. כמו דב גדול שלעיתים מתעורר ונוגס בכל חלקה טובה, ולעיתים נכנס לתרדמת קלה, נים ולא נים ומחכה לרמז הקל ביותר להתעורר מחדש.

שש שנים של כאב אך בעיקר של געגוע.

כשאומרים שהכאב והקושי נעשים קשים משנה לשנה, אין זה תמיד מדוייק. אין ספק כי ישנם תחומים ורגעים בהם העצב קיים לצידך אך אינו מאפיל על חייך, אך הגעגוע, הגעגוע מתעצם ומתחזק ומכאיב יותר ויותר משנה לשנה.

הגעגוע למה שהיה ולא ישוב עוד, הגעגוע להנאה הצרופה של להתעורר כל בוקר ולברך "מודה אני", מודה אני שנתת לי משפחה כל כך יפה, שלמה ומלוכדת, מודה אני שאני חי חיים פשוטים ובנאליים ללא דרמות מיוחדות. הגעגוע של סתם לחיות את החיים האלה שאינך מבין עד כמה טוב לחיותם כך סתם בלי שכאב כה גדול מפלח אותם.

והכאב הוא כה גדול, כה עצום שמילים לא יוכלו לתארו. ורק מי שאיבד בן עצם מעצמו, בשר מבשרו יכול להבין את גודל הכאב.

אותו כאב שברגע, בשבריר של שנייה יכול לשאוב אותך מטה, מטה למצולות שאין להם סוף ותחתיתם שחורה ועמוקה והיא שואבת אותך ללא יכולת או רצון לצאת ממנה.

אותו כאב שכאשר אתה מאפשר לו לעטוף אותך הוא כה סוחף וטוטאלי ומכאיב בכל נימי נפשך וגופך.

אמרה לי חברה שאף היא איבדה את בנה. "אנחנו שמחים, ויוצאים ומבלים, חוגגים שמחות ואפילו רוקדים, אבל העצב והכאב תמיד בסופו של דבר מנצחים". 

כי אכן לצערנו זה המקום הטבעי לנו היום, זה המקום בו אין פוזות ואין זיופים, זה מקום שבו כה נוח להימצא בו כי הוא כל כך מנחם ועוטף ומכיל. אך אני מסרבת להשלים עם אותו מקום נוח, מסרבת להשלים עם ניצחון העצב והכאב. נאבקת על השפיות והאופטימיות ואין זה תמיד קל.

ואני מתגעגעת בעיקר אליך ילד שלי.

אני זוכרת איך לקחתי אותך בבוקר יום א' של תחילת יוני 2002 לסיבוב רעננה, ביקשת כריך לדרך דבר שבשיגרה, כריך אותו טרפת עוד בטרם הגענו לרכב. את חולצת המדים הנחת בזהירות על משענת הכסא שלא תתקמט וישבת לך נינוח עם עיתון הבוקר להתעדכן בחדשות היום רגע לפני שאתה נבלע בפעילויות הצבא. כשהגענו לסבוב רעננה צפיתי בך צועד תמיר ויפה כל כך עם תרמילך הכבד לכוון האוטובוס  כשלבי מתרחב מגאווה. לו רק ידעתי שזו נסיעתנו האחרונה הייתי מחבקת אותך חיבוק ארוך ואתה היית אולי משעין את ראשך על לבי. לו רק ידעתי, הייתי נושקת לך ומביטה בעיניך הטובות ומאחלת לך דרך צלחה ילד שלי, בדרך הארוכה שלפניך.

באחד הימים שאלה אותי תמר בתי "אמא אני רואה את הכאב שלכם, את הצער והגעגוע, אם היית יודעת מראש שרועי ייהרג ותצטרכי כל חייך לחיות בצל הזיכרונות הכואבים, האם היית בוחרת לא ללדת את רועי?" השאלה הייתה מפתיעה וקשה אבל התשובה הייתה חד משמעית. גם אם היו אומרים לי מראש כי זמנו של רועי קצוב, ונצטרך להיפרד ממנו לאחר 19 שנים בלבד, ולמרות הכאב העצום ולמרות הצער האינסופי, לא הייתי מוותרת לעולם על הזכות ללדת אותך רועי, לא הייתי מוותרת על האושר הצרוף הזה של חיבוקיך סביב צווארי מתוך אותה אמונה עיוורת שלך שאני האמא הכי מדהימה בעולם. לא הייתי מוותרת על הזכות ללמד אותך מהו אדום וכתום וכחול, כיצד פועה כבשה ומאין השמש זורחת. ללמד אותך להבחין בין טוב לרע ובין עיקר לטפל. לא הייתי מוותרת על הזכות לנגב את דמעותיך כשנפגעת, לשמוח אתך כשהצלחת, לייעץ לך כשנזקקת.

ולא הייתי מוותרת לעולם על הזכות הענקית ללמוד ממך רועי. ללמוד מהי דרך ארץ ומהי צניעות, מהי חברות אמיתית ונתינה ללא תנאי, כיצד להעביר ביקורת בדרך בונה וכיצד לאהוב באופן כה אמיתי. 

וכעת מה נותר? אני מנסה להיות ראוייה לך רועי, לדמותך ולכל מה שאתה מייצג.

 

                                                              אוהבת ומתגעגעת כל כך אמא.

18.06.09

אזכרה 7 לרועי.

7 שנים שלמות עברו מאז באו לקחת אותי מאותה מסיבת סיום כיתה י.

אני חושבת על עצמי, ילדה בת 16, בגיל התבגרות, מתחילה לפתח אישיות בוגרת יותר, להיפתח לסביבה יותר, וכך גם אליך, כאחי הגדול.

ומתחיל, בדיוק בנקודה הזו, להיווצר איזה קשר חברי יותר בינינו.

אני חושבת על עצמי, אז והיום. 7 שנים אחרי.

בלעדיך. ואיתך. בנקודה שבה הפסקנו.

מה בעצם השתנה בינינו? האם השתנה בכלל?

אני מוצאת את עצמי נשענת על מרפסת הדירה בה אני גרה בתל אביב, בשעת שקיעה, אחרי העבודה.

ומדמיינת איך אתה נכנס, עם איזה בקבוק בירה ביד. נשען לידי.

או שם מוסיקה שאתה אוהב ברקע.

אתה יושב איתי, מדבר, מספר איך עבר היום, ואנחנו חושבים לאן נצא ביחד בערב.

אח שלי, שותף שלי. 

לעצות, ליציאות, למגורים. ובעיקר חבר טוב שלי.

התחושות שהרגשתי כשעזבת רועי היו קשות, אולי גם אופייניות לגילי אז.

תחושות של חוסר נעימות מלהיות במרכז, תחושות הדחקה והכחשה, חוסר רצון לחשוב עליך ולהתמודד.

וזמן, אכן עושה את שלו מהבחינה הזו.

הוא הופך את אותן התחושות, מכהה אותן אך גם יודע להעצים את אלו המחליפות אותן.

איך תחושות שהיו לי, של בלבול והדחקה בשנים הראשונות, הופכות לעצבות גדולה ובעיקר הרגשת החמצה. ורגשות של ביישנות וחוסר נעימות כמה פעמים בשנה, הופכות להרגל אך גם להשלמה ובעיקר לגאווה.

וכל שנה יותר ויותר קשה ולא יותר קל, ולא באמת מתרגלים ולא עוברים הלאה והעצבות רק גדלה ומתעצמת כמו הזמן שעובר.

הקשר שלנו רועי למעשה ממשיך מאותה הנקודה שהפסקנו.

אנחנו מניעים אותו שנינו באותה המידה.

האופי שלך הרי מספיק חזק בשביל לקיים את הקשר בינינו.

ויש בינינו קשר. גם אחרי 7 שנים.

רק שעכשיו אני קצת יותר גדולה ממך. אבל אולי מתקרבת אליך בבגרות.

אתה שותק הרבה. ואני כרגיל מתעסקת בעצמי, ושוכחת לשאול גם מה איתך מפעם לפעם.

לפעמים אתה צץ, זורק איזו עצה, נותן מבט תומך, חיוך מבויש, אנחה.

ולפעמים אפילו מופיע לרגע, כשאני יושבת באותה המרפסת שהתפספסה לנו ביחד, יושב לידי על הספה, כשהחלונות פתוחים, ומשקיף איתי על גגות תל אביב בשקיעה, סתם ככה, בלי לומר מילה.

ואני. לי רק חסר המגע. לשים עליך ראש, להיקבר בחיבוק עוטף, לקבל נשיקה עדינה ולהירגע.

אסיים בשיר של מישהי בת 26 שפעם היית כותב לה כילדה מבלי שידעה. והיום היא כותבת בעצמה.

 

מחוץ לתיבה/ נטע דגן.

גברו המים

עלינו הלוך ושוב

החליקו הקמטים לאבן עגולה

נלקחה ממך ההבעה 

שאותה כל כך אהבתי,

כאשר ראית דמעה

בזווית עיני.

נסחפנו הלאה הלאה

אין אי בשיטפון

בקושי, יד אוחזת בגזע עץ רקוב

חיזיון האופק משתהה

מעיני ספן בגילופין

השארתי מאחור נקודת התחלה.

ואת תחושת רגליי 

על קרקע יציבה.

אל נוכח היאלמות מוצא פיך

עלבוני המתפרץ באין ברירה

כמו טבע

שורק בבוז כרוח

זועק כרעם

בוכה כמטר

מטביע ומציף זיכרונות.

 

                                                                                              אזכרה לרועי 18/6/09



שבע שנים בלי רועיקי ז"ל

 

רועיקי שלי,

שבע שנים חלפו מאז שעזבת אותנו

כך פתאום ללא התראה.

שבע שנים בלי לראות את פניך היפות,

את העיניים הצוחקות.

בלי לשמוע, לגעת ולהריח אותך.

 

שבע שנים שאנחנו מנסים להמשיך בלעדיך,

ולא מפסיקים להתגעגע אליך, רועי.

בלי יכולת לדון אתך על מה שקרה,

בלי לשמוע את תגובתך לטוב ולרע,

מבלי פשוט להיות אתך.

 

שבע שנים וכולנו השתנינו,

המשפחה גדלה, עומר הקטנה כבר עולה לגן חובה,

עפרי כבר עצמאית בתל אביב. גדולה ממך כבר ב- ארבע שנים,

תמר התגייסה לצבא, להיות מדריכת חי"ר, 

עוד מעט תישא בגאווה את הכומתה שלך, שעליה טרחת רבות.

 וירדן כבר עולה לכיתה ט'- היית כל כך גא בהן.

ואתה רועיקי נשארת רק בן 19 שנים.

 

החיים השתנו אצלנו,

שבע שנים של מאבק יום יומי להמשיך בשגרת החיים.

אנחנו מדברים ומתבדחים,

אך העצב נמהל בכל אירוע, בכל שמחה.

איש לא מבין אותנו,

ואיש לא יבין זאת- עולמנו נשבר.

התנהגותנו נראית רגילה, מאושרת, אף שחלק מאתנו נמצא תמיד אתך.

 

אוהב אותך, בוכה ומתגעגע.

 

אבא.

אזכרה לרועי 2018

 ימים ספורים לפני חג הפסח השנה, השתתפתי במשחה שנערך בבריכת כוכב יאיר לזכרך, לא סתם כצופה אלא חלקתי תעודות השתתפות ומדליות למנצחים, יחד עם בני דודך מי הבריכה הותזו לכל עבר עם תנועות השחייה של הצעירים והצעירות ששחו בקרב הספורטיבי באתגר הבלתי נגמר של התחרות, הם נלחמו בכל כוחם לשפר, להשיג, לנצח, כל אחד ואחת מהם מול המים והסטופר הנושף בעורפם, התחרו שם במקצים ובסגנונות השונים.

כל העת תרו עיניי ללא הפסק אחרי מעיל רחצה בצבע כחול כהה עם חגורה הנגררת ברישול עדין על הרצפה שבתוכו מתעטף ילד ובהמשך עלם חמודות, ביישן וסקרן, רחב כתפיים חתיך הורס עם עיניים בוהקות וחיוך כובש אשר צרובים בזיכרוני לעד. אלו שייכים היו לשחיין האלוף הבלתי מעורער שלי רועי המתוק. בין גלי ההמולה וההתרגשות של ההמון שהתחרה וצפה בין שריקות המשרוקית המזניקה את המקצה הבא, לבין קריאות ההתפעלות ושאגות הניצחון, בין רסיסי המים שהותזו לכל עבר, תרו עיניי ללא הרף שוב ושוב בתקווה ובאשליה למצוא אותך. מין פנטזיה מתוקה שלפתע, כמו משום מקום תצוץ ותעלה מין המים, עם משקפי וכובע השחייה הצמודים לפניך, לשנייה לא אזהה אותך בין ההמונים, או אז תאמר: "שיפרתי את התוצאה ב-002.0 מאיות השנייה" או שתתנגב היטב תתרכז ותתכונן למשחה הבא בדריכות ובנחישות – כמו שהתכוננת לאותו טיפוס גורלי על מצוק הארבל באותו יום ארור וגורלי שממנו לא שבת. 

כשתם המשחה, כמו גל מי קרח קפואים וחותכים כסכין, קלטתי שאתה באותו יום מר ונמהר הפסדת, זהו ההפסד האכזר והצורב ביותר שקרה לך אי פעם , הפסדת במשחה החיים, באותו רגע עברת למשחה אחר, בעולם אחר אשר בו לבטח אתה צובר שיאים עולמיים ומשפר ביצועים שוב ושוב. אך אנו בני האנוש הפסדנו אותך לעד, אנו כאן ארציים, חסרי אונים ואיננו מסוגלים במגבלות שלנו לקלוט ולהיות שותפים ושמחים איתך בהישגיך המרשימים, לטפוח לך על השכם בעת ניצחון או לחילופין לעודד ולתת כתף תומכת ומרגיעה כשהתוצאה לא מספקת אותך וללחוש על אוזנך :"לא נורא במשחה הבא תשפר את התוצאה , אתה מעולה, יהיה בסדר"… רועי היקר –בשבילי אתה היית ותישאר לעולם אלוף האלופים המנצח הטוב מכולם

 יעל דרור- הדודה שלך

אזכרה 2010

שמונה שנים זה מנין הימים שמונה שנים עם כל-כך הרבה מלים ,נאומים, מכתבים ,הספדים

שמונה שנים- ונדמה כאילו עצרו השנים 

אך מטוטלת הזמן היא אכזרית וכואבת, לעולם אינה עוצרת ,או מרחמת. 

מטוטלת הזמן העשויה  ממתכת מונה את השניות, הדקות, הימים והחודשים מאותו רגע ארור בו נהרגת אך לעומתה  אני עוצרת ,מישרה אליה מבט, מתעמתת עם המתכת הקרה והחותכת,  נצרבת מעצם העובדה והידיעה הברורה   שאכן תמו כבר  שמונה שנים. 

האזכרה השמינית מאז נקטפת, והיום היא גם מאוד מיוחדת, כי שזורים בה בד בבד עצב עמוק ותוגה לא נגמרת כי אתה לא איתנו מחד ומאידך שמחה אדירה ואושר מציף את כולנו  שמיכל היקרה מתחתנת.

אני בטוחה ומשוכנעת שברגע החופה המרגש, רוחך תרחף מעל כולנו יחד עם סבא מרדכי. שניכם לא תעדרו מהשמחה המשפחתית ובאשר אתם נמצאים תשלחו לכולנו ברכת מזל טוב מיוחדת.

 השנה השמינית היא סוג של מילה כל-כך ענקית ובלתי נתפסת של תקופה בלתי נגמרת שבה אנו ממשיכים את חיינו בלעדיך. אני עוצמת את עייני ומצליחה לראות את חיוכך שובה הלב במעגלי הריקוד של משמחי הכלה- הבת דודה האהובה עליך מיכל , מדמיינת שגם היית תופח על כתפו של משה החתן  בתנועה חברית מעודדת ומסביר לו עם חיוך ביישני שהבחירה שלו מצוינת שלקח את  מיכל לכלה.

אזכרה שמינית ועדין לא נתפסת הידיעה  שאתה עצרת ואנו ממשיכים כי מטוטלת הזמן לא מרפה, לא מוותרת.

                                    אזכרה לרועי 18.6.2010 

                                                יעל דרור

  

רועי,

חלפו שמונה שנים ואני כמעט באותו מקום.

עדיין מהדהדת באוזני הידיעה מאסנת שהמחישה לי זעקת שבר מהי.

כמעט באותו מקום אבל כבר מוכן להודות בחולשתי – ובהקשר אליך – אני נאלץ להודות שאני עדיין מדחיק, חי בהכחשה, לא באמת מתמודד עם הניסיון להבין ובטח לא לקבל – אפשר בכלל?

גדלת כבן משפחה שלנו, אבל ההבדל בין כמו לבין משפחה מתיר לי את האפשרות לקחת את הזמן, שאיני חייב להתמודד עם היומיום, שאני יכול לברוח – ואני בורח.

עשרות הספדים כבר נכתבו עליך וסיפרו על האיש הנפלא שהיית והזדהיתי עם כולם. אבל איכשהו, כל המילים על מה שהיית נראות לי קטנות מול המחשבה על מה שהחמצת ולא תהיה.

ניסיתי לתאר את תחושותיי במלים הבאות:

לימודים

לימדו אותנו לינוק

לימדו לאכול

לימדו אותנו מה זה ישר ועקום

לימדו לעמוד, ללכת, ליפול ולקום

לימדו אותנו לדבר

לימדו לקרוא

לימדו אותנו לבקש ולהודות

לימדו לכעוס, להירגע ולשמור סודות

לימדו אותנו ללמוד

לימדו ללמד

לימדו אותנו לדרוש ולקבל

לימדו לאהוב, להרות, להוליד ולגדל

לימדו אותנו ללחום

לימדו להתפשר

לימדו אותנו להתגאות בדגל ובמדים

אבל אף פעם לא לימדו – ולעולם לא נדע – איך לאבד ילדים.

ומילה לתחיה, יהודה, עופרי, תמר, ירדן, עומר והמשפחה:

אתם לא יכולים לברוח ואכן לא ברחתם. ככל שאפשר להתמודד עם האובדן אתם עשיתם ועושים זאת בדרך מעוררת השראה, כבוד והערכה.

אתם חזקים ומחזקים ותודה לכם על כך!



שלכם, גדי.

אזכרה של רועי / 2010

אנו עומדים כרגע על גבעה בשיפוליו המערביים של השומרון, בבוקר שכולו קדושה.

אינני אדם דתי, אך לא צריך להיות אדם דתי כדי להרגיש שיש כרגע משהו שחזק מאיתנו באוויר.

מה הסיבה שהגענו לכאן במקום להמשיך בעיסוקינו השגרתיים? האם זה מתוך הרגל? או שמא מתוך רצון לחלוק כבוד לרועי? לחזק את משפחת דרור? או אולי מתוך רצון לשמור על המסורת?

לדעתי, אנו כאן בראש ובראשונה מפני שבית הקברות בכוכב יאיר, מסמל עבור רבים מאיתנו, הצעירים שעזבו את היישוב, את מדורת השבט, מקום שקט בו אפשר להניח את המסכות בצד ולחזור להיות אותם ילדים תמימים מכוכב יאיר.

באופן אישי, את התמימות שלי איבדתי באותו ערב רחוק בו עמדתי על ימת עכו ביום האחרון של שנת השירות, והתבשרתי על מותו של רועי. 

מדהים איך אנו רואים דברים בצורה שונה ככל שאנו מתבגרים ומתפכחים במדינתנו התזזיתית.

מאז מותו של רועי, איבדתי פקודים וחברים במלחמת לבנון השניה, אך כמו כל דבר, שום דבר לא משתווה לפעם הראשונה…אם בציפור נפשי יש 100 מגירות, לאחר מותו של רועי, רבות מהן סגורות ונעולות.

 אומרים שהמציאות בישראל מבגרת אותנו, ובכך מבדילה אותנו מצעירים בני גילנו ברחבי העולם. אני מוכן לוותר קצת על הבגרות הזו, כדי להרגיש מעט יותר צעיר שוב. אך ברור, שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור ושדבר מעין זה אינו אפשרי.

 לא פעם מצאתי את עצמי באמצע פאב הומה אדם תופס לי איזה נישה במועדון ואומר לעצמי- "רועי, איפה אתה?". אני לא יודע אם זה נורמאלי, אבל האמת שגם לא איכפת לי. לפעמים נמאס לי מהסיסמאות של "חייבים להמשיך הלאה" ו"במותו ציווה לנו את החיים". לפעמים זה כיף סתם להרפות ולשאול שאלה תמימה ולא הגיונית- "למה דווקא הוא?". ולבכות מצער.

ישנם אנשים במדינה ומחוצה לה הטוענים שישראל היא מדינה מיליטאריסטית. ספרטה של המאה העשרים ואחת. אני מזמין את אותם האנשים, לחזור איתי בזמן אל אחר צהריים טיפוסי בו אני ורועי רצים ערומים ברחוב הכינרות, כאשר לגופינו ציורי טושים בלבד. או אולי שנחזור בזמן אל משחקי הגולות וחפש את המטמון. או אל טיולי הצופים וערבי השירה? בספרטה לא היו משחקים כאלו. שם לימדו את הנערים מגיל ינקות מלחמה וסבל. אנחנו גדלנו ביישוב הנחשב לאחד המקומות ה"מיליטאריסטים" במדינה. אם כך, הכיצד שרובנו שמענו מינקות את המשפט – "שתגדלו, כבר לא יהיה צבא".

 רועי היה חייל נחוש, אולי אותה הנחישות גם הרגה אותו, אבל ספרטני הוא לא היה. 

 רועי היה נער שכולו אמר רוך, הגות, שירה ודרור.

מבחינתי, מורשתו של רועי איננה נמדדת בעוד כיכר, מצפור או תינוק שיקרא על שמו.

מבחינתי מורשתו של רועי היא לא חומרית כי אם רוחנית. ללכת לאיבוד ביערות ארגנטינה, לא לשתות מים מעל 48 שעות. להרגיש אבוד וגמור, ואז לראות את רועי בחולצה צהובה של סקציית השחייה בכוכב יאיר, מושך אותי החוצה לחוף מבטחים, זו עבורי חוויה רוחנית.  ללמוד בלילה לבן לפני מבחן חשוב באוניברסיטה ולשאוב כוחות מרועי בזמן הפסקת הסיגריה, זו עבורי חוויה רוחנית. לקבל מייל שרשרת מסטודנט אלמוני באוניברסיטה, שבמקרה גם לו קוראים רועי דרור. ואז להזיל דמעה באמצע הספרייה, זו עבורי חוויה רוחנית. 

ידידי,   

בימים אלו בה המדינה והרעיון הציוני נמצאים תחת מתקפת דה-לגיטימציה מבית ומחוץ. וכשרבים בעם שוכחים את הדרך ומאבדים את האמונה. אני מציע לכולנו לשאוב קצת אנרגיות רוחניות מרועי. לאו דווקא בטקסים ובאירועים, אלא בחיי היום-יום.

אני לא יודע אם קיים דבר כזה "עולם הבא", או אם רועי צופה ומקשיב לנו עכשיו. אבל להעניק מעצמו לסביבה הוא תמיד ידע. דברים כאלו לא שוכחים במהרה.

כתב: עמרי רחמים



19.6.11

רועיקי שלי

תשע שנים עברו מאז נלקחת מאתנו.

תשע שנים המשולים לתשעה חודשי לידה. רק שבניגוד לתשעה חודשי הריון שבסופם נולד תינוק חדש, עולם חדש והתרגשות רבה. לנו יש תשע שנים של עצב אין סופי, זיכרון שהולך ומטשטש ורצון לאחוז בכל דרך אפשרית במבטך, בחיוך המבוייש, בשנינות שלך ובעיקר בהיותך בנינו בכורנו.

בעת שנולדת כבנינו בכורנו בשבת חורפית 5.3.83 לא היה מאושר ממני וצעקתי להורי בקולי קולות בטלפון הציבורי בבית החולים, "שיש לנו בן". גידלנו אותך אמא ואני כפי שחשבנו שנכון לעשות עם הטעויות כהורים צעירים, ומזל שהיית ילד נוח.

נולדת כילד ראשון במקום קסום "חוות הצופים", שם קיימנו את טקס ברית המילה שלך ועשית היסטוריה קטנה בהיותך "צופיפניק" מיומך הראשון, וקברניטי התנועה התלבטו איזו עניבה להעניק לך..

רועיקי שלי, ראיתי בך בני בכורי, ממשיך דרכי ומוביל את אחיותיך כרועה צאן המוביל את עדרו. ידעת לעשות זאת גם במשפחה וגם בכל מסגרת שהיית חלק ממנה. בקבוצת השחיה, כשחיין אחד מתוך קבוצת שחיינים מובילה בהשגים ייחודיים ברמה ארצית, אשר עד היום המאמן עמית מדבר עליהם בערגה. 

וכמובן התבלטת בין חבריך בשכבה הצופים ברעות, בסובלנות ובדעותיך אשר הובילו אותך לתפקידים שונים כמדריך, רשג"ד, מרכז צעיר ומישלחיסט למחנות הקיץ בארה"ב.

חבריך לצוות ביחידה ספרו לנו לאחר מותך כמה משמעותי היית בגיבוש הצוות. באווירה הנינוחה שהפגנת, בפירגון שידעת להפגין למרות הקשיים הרבים המנטליים והגופניים שהעמידו המפקדים בפניכם.

כן זה אתה רועי, אנחנו יודעים את מי גידלנו ומה איבדנו.

ועתה, השארת בידי צוואה ללכת ולדבר על הנסיבות והכשלים הפיקודיים שהובילו למותך.

גם לאחר תשע שנים סיפור מותך ממשיך להדהד בתוך הצבא. תחקיר האירוע נלמד בכל יחידות השדה בשלבי ההכשרה השונים. מזמינים אותי להשתתף בשיחות עם מפקדים בקורסי ההכשרה השונים בבה"ד 1 ובמכללה לפיקוד ומטה. אנו רואים את הסרט "עד הקצה" שבו מספרים ומשחזרים חבריך לצוות את אשר עברת ובעיקר את הכשלים הפיקודיים שהובילו למותך. הפתיחות היושרה והכנות המובאים בדיונים במהלך ההרצאות נותנים לי כח להאמין שמה שאני עושה כצוואתך אינו לשווא.

רועיקי שלי, אתה לצידי יום, יום. שעה, שעה. ברגעי השמחה וברגעי העצב. שתדע שאנו ממשיכים בחיים, אמא המדהימה שמחזקת את כולנו בעמידתה האיתנה, ואחיותיך היפות והמדהימות, שכל אחת בדרכה יחד עםן המשא הכבד שהן נושאות עמן, יודעות לנתב את דרכן בחיים בצורה מופלאה ומביאות לנו אור רב וגאווה רבה.

ראה כמה אנשים באו לחלוק לך כבוד גם לאחר תשע שנים. הכל למענך ובזכותך. 

תודה לכם.

אוהב אותך ומתגעגע.  אבא.  

אזכרה לרועי 2012

 

כאשר אני לבדי עם עצמי, אני קוראת לך בשמות חיבה נשכחים,

שמות של פעם, של ימים עברו.

תינוק שלי, אהוב.

לרגע אני חשה את מגע גופך, ילד בן חמש המתכרבל בחיקי לאחר חלום רע.

נושקת שיערך החם, מכסה אותך בשמיכה להגן מכל רע.

כאשר אני לבדי עם עצמי, אני לוחשת באזנך שמות חיבה רכים,

שהצפנתי בקרבי עם התבגרותך.

ואתה טומן פניך בגופי ונשימותך הולכות ונרגעות. חש בטוח ומוגן.

והיום רק כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים

מגוננים עליך, סוככים… ולי אין עוד כנפיים להגן עליך… קוצצו כנפי.

 

לפני עשר שנים הלכת מאיתנו רועי, עשר שנים בלעדיך. 

איך שרדנו את אותן שנים, זאת חידה בעיני,

יום ועוד יום ועוד אחד, ועוד חודש של צער גולמי, הווייתי, 

צער עמוק שפשוט נח שם, רובץ ומחכה לרגע בו יתמתח, ירים ראש, ינהם ויתפרץ.

עשר שנים הם זמן רב למחשבות, לזיכרונות, לחשבון נפש.

אני זוכרת כל שנייה ושנייה באותו יום ארור. כאילו היה זה רק אתמול.

איך חלפו להן עשר שנים שהן יותר ממחצית שנות חייך?

 

החיים לא קלים הם. והם נושאים בחובם כאב וצער והחמצה עצומה.

קל להישאב לכל הריק הזה, לשאלות הנוקבות, לתהיות, לכעס ולתסכול.

נוח להישאר באפילה, היא פחות חשופה, פחות מסנוורת.

לדבוק בחיים זו משימה יומיומית, אפורה וקשה.

ודווקא מאותו קושי אני רוצה להודות.

 

אני רוצה להודות לך רועי על שבחרת בנו. על שהפכת אותנו להורים.

על רגעי האושר הרבים שהבאת לנו, בשנים כה קצרות. 

על מבט עיניך הטובות, על חיבוקיך החמים, על האופטימיות שנבעה ממך,

על המילה שנאמרה תמיד מתוך תבונה ושיקול דעת. 

על שזכינו לחלוק אתך את רגשותיך, את אהבותיך הראשונות, ואת מגע ידך ואהבתך.

ועל ההזדמנות שנתת לנו להיות חלק מכל אלו. 

 

לך יהודה אישי, חברי ושותפי למסע הקשה הזה.

איני יודעת איך הייתי שורדת יום, אלמלא היית לצידי, שותף מלא, קשוב ותומך.

אנחנו שחיינו את חיינו בשקט, באלמוניות, עוסקים בשיגרה, 

בדברים היומיומיים של החיים.

נחשפנו באל כורחנו לעולם אכזרי, כואב וכבד מנשוא.

היינו ילדים, ממש ילדים, ולפתע באיבחה אחת חדה נהפך עולמנו ומצאנו עצמנו עוסקים במודעות אבל, בתי עלמין, טקסים והנצחות ובעיקר מצויים בריק כל כך גדול, בכאב כה נוקב.

נאלצים לגייס בכל יום מחדש תעצומות נפש וכוחות אדירים רק כדי לפקוח עיניים 

בבוקר ליום חדש, ולהבין שהוא ריק מרחמים.

 

דרכי ההתמודדות שלנו שונות, אתה עולה לבית העלמין בכל שבוע, מחפש כל 

הזדמנות לדבר ביחידות צה"ל השונות על אחריות פיקודית ולהנציח…

ואני מקבלת כוח מהשיגרה, מהיומיום, מתקשה להסתכל לצער בעיניים.

תודה על שאתה מניח לי לכאוב בדרכי שלי, להתאבל ולזעוק בדרכי שלי, 

על שאתה מאפשר לי להיות "אני" בתוך הקושי והכאב העצומים האלה. 

אני יודעת שכאבך עצום, אותו קשר של המשכיות בין אב לבנו, 

אותו קשר בשרשרת הדורות, ניתק. 

ואתם כל כך דומים, אותו מבט, אותה זקיפות קומה עד כאב.

 

ולכן בנותי האהובות עפרי, תמר, ירדן ועומר שנשאבתן לעולם זה בגיל כה צעיר. 

מה לכן ולכל זה? 

חושבים שהצער הוא נחלת ההורים, אך מה חש אח כשהוא נושא עיניים כלות 

לתמונה שעל הקיר, או לדמות החקוקה בלבו. רוצה להמשיך אותו מודל לחיקוי שהיה האח הבכור… להביא מזור ולו במעט ללב הוריהם.

 

אנו רוצים להודות לכן על מה שהינכן, כל כך אמיתיות ומחוברות לעצמכן.

אנו רוצים להודות לכן על התמסרותכן והשותפות שלכן במסע שלנו המשותף.

אנו רוצים להודות לכן גם על ההתמרדויות הקטנות, על הוויכוחים על איזו דרך ראוי ללכת בה ועד כמה. אפילו רצונכן לברוח רחוק, רחוק, מכל זה למחוזות נידחים מובן לנו, תודה לכן גם על הגמישות והוויתורים. וצר לנו שאיננו יכולים לשנות את מציאות חייכן.

 

רועיקי שלי

השנים החולפות מותירות בי פחד פתאומי

ההיית בכלל בחיינו? 

דמותך כה שברירית, מתפוגגת, לא ניתנת לאחיזה. 

וגעגועינו זורמים אבודים, אינם מתחברים לכדי אחדות שלמה.

ואתה כה אהוב, ואתה כה חסר. נשמתך שזורה בנשמותינו לעד. 

ואנו שבים לביתנו אל החיים. 





18 יוני, 2012   

רועי,

10 שנים עברו.

10 שנים בהם אני מנסה, כל שנה מחדש, לאסוף את עצמי לשבת ולכתוב לך, עליך, לנסות ולהעלות על הכתב דברים שרציתי לומר לך ולא הספקתי, לשתף את כולם בחוויות משותפות שהיו לנו, בזיכרונות נעימים שמציפים אותי. רציתי, אבל לא הצלחתי. הרגשתי שבעצם הכתיבה עליך – אני משלימה עם האובדן. השלמה שעד עכשיו נמנעתי ממנה. לא באמת התמודדתי איתה. 

והשנה, כבכל שנה לקראת האזכרה, בעודי מהרהרת עם עצמי בנושא, פנתה אלי תחיה ושאלה אם אני מרגישה שהשנה אני יכולה. כאילו קראה את מחשבותיי. פנייתה אלי עזרה לי להחליט – השנה, 10 שנים אחרי, אני מתמודדת. 

הכרנו בשנת 2000. קיבלתי לרכז את שבט צור ואתה היית מרכז צעיר, יחד עם הדר ורמי. היינו "צוות לעניין" ממש. אני זוכרת את הפגישה הראשונה, במסעדה שבתחנת הדלק לפני הכניסה ליישוב. כבר אז, אני זוכרת, הוקסמתי. מהרצינות, מהמוטיבציה, מהאיכות. ידעתי שזכיתי. היה בך משהו מיוחד. משהו מושלם. הייתי גאה.

כמעט כל יום נפגשנו, לישיבות, לפעילויות, לעשייה. רוב הפעמים זה היה אצלך בסלון, שגרת חיים שכזו בבית משפחת דרור. וכמעט כל יום הייתי שואלת את תחיה, ספק בצחוק, ספק ברצינות: "איך עושים ילד שכזה?!" – האינטליגנציה, ההומור, היופי, האיכויות, הערכיות – הכל בילד אחד, ילד מושלם. 

אחרי מותך, באחד המפגשים, דיברנו על זה שהספקת כל כך הרבה בחייך הכל כך קצרים. כאילו היית צריך להספיק הכל לפני ה- 18.6.2002. עם המחשבה הזו נחמתי את עצמי כל השנים. לפחות הספקת הרבה.                                                               

אבל פתאום השנה, אולי בעקבות חלוף עשור, עשור בו חבריך השתחררו  מהצבא, חזרו מטיול בדרום אמריקה, סיימו לימודי תואר ראשון וחלקם אף נישאו – פתאום השתנתה לי המחשבה. הבנתי שבעצם לא הספקת כלום. שום דבר מאלה. והמחשבה הזו מתסכלת אותי. הרי היית במסלול מובטח, מסלול של הצלחה, מסלול שנגדע.

אהבתי אותך מאוד. היית חבר, שותף קרוב ואמיתי שלי. למחשבות,  לרצונות, לעשייה. כמעט ולא זכור לי רגע אחד באותה שנה בלעדייך. היו לנו יחסים מורכבים כאלה, היה בהם הכל – חברות אישית, שותפות לעבודה, הומור, כעס, צחוק ובכי. הערצתי אותך על מי שאתה. הצלחת להצחיק אותי שהייתי עצובה, הצלחת  לרומם אותי שהייתי נפולה, ידעת תמיד מה לומר ואייך לומר, אייך לראות את הטוב בכל. היו לנו שיחות נפש אמיתיות, מהותיות, אישיות. נתת לי את התחושה שאני לא רק מרכזת בוגרת, אלא חברה טובה ושותפה לדרך.

אני זוכרת יום אחד שבקשת להיפגש איתי. לחצת מאוד להיפגש מהר, "זה דחוף" אמרת, "לא סובל דיחוי". את האמת, הצלחת להלחיץ אותי. הגעתי במיוחד ליישוב כדי להיפגש איתך. בדרך חשבתי על הכל – אולי עמוס לך מדי, אותי אתה מתוסכל מהשכב"ג, אולי קשה לך בתקופה הזו של המבחנים והלימודים. כל המחשבות האלה לא הסתדרו לי עם מי שאתה – המרכז המושלם. הגעתי אליך הביתה, היית עם ארשת פנים רצינית ומאוד מלחיצה, עברה לי בראש מחשבה אחת – זהו, הוא מודיע לי שהוא פורש. נכנסנו אליך לחדר, התיישבתי על קצה המיטה שלך, אתה התיישבת בכיסא שממול, הרכנת את ראשך, הלחץ בתוכי גבר, פחדתי לשמוע את המשפט הראשון שיצא לך מהפה. ואז, בדרך האופיינית לך, התחלת עם הקדמה: "את יודעת שהשבט מאוד חשוב לי, את יודעת שאני מאוד אוהב את התפקיד שלי". קצב פעימות הלב שלי התגבר, עכשיו יותר מתמיד הבנתי – הוא פורש. אחרי שתי דקות שהורגשו לי כמו שעות, הגיעה השורה התחתונה. אמרת לי: "אני מרגיש שאני לא מספיק מעורב בתחום ההדרכה בשבט"(זה היה התחום של הדר). או אז חזרתי לנשום. הסתכלתי עליך ופרצתי בצחוק. מבחינתי זה היה צחוק של הקלה, וואו – הוא לא פורש!! מבחינתך כמובן, זה לא היה מצחיק בכלל. הסכמתי לכל מה שבקשת באותה פגישה, הבטחתי לומר להדר כל מה שתבקש, לערב אותך בכל מה שתרצה, רק אל תפרוש לי עכשיו… זה מה שאפיין אותך רועי, הדרך המיוחדת שלך לעשות דברים, הרצינות, היכולות הבלתי מוגבלות, העשייה האין סופית, המחשבה שעמדה מאחורי כל צעד שעשית, הערך המוסף שהבאת איתך, שירת רחל שידעת לצטט, הנסיך הקטן שליווה אותך תמיד. כמעט כל ישיבה התחילה ב: "ידעתם ש…", ולרוב זה היה משהו שלא ידענו.

במעגל החיים פוגשים הרבה אנשים, כמעט בכל תחנה בחיים מוסיפים חברים, לפעמים קשרים מתנתקים, או פשוט לא מתפתחים. יש את חברי הילדות שמלווים אותך לאורך כל הדרך ואת אלה שצצים לפעמים ושוב נעלמים. איתך זה היה משהו מיוחד – הכרנו למשך זמן קצר יחסית ויחד עם זה כל כך משמעותי. נכנסת לי ללב ויחד עם המשפחה המדהימה שלך – הצלחת לגרום לי להרגיש שאנחנו חברים מאז ומתמיד, כאילו מעולם לא נפרדנו, כאילו החברות  נמשכת כל השנים האלה ובעצם אתה רק לא נוכח בהם פיזית. אבל אתה תמיד שם רועי, באוויר, בתחושה, בהרגשה.    

בזכות האדם המדהים שבך, הצלחת ליצור משפחה אחת גדולה של חברים ומכרים, שהם חלק ממסורת משותפת, חלק מגורל משותף כבר 10 שנים. אפילו כאלה שלא הכירו אותך, כמו בתי בת ה- 6, שבחג חנוכה האחרון שאלה אותי מתי הולכים אליך הביתה להדליק יחד נרות. התרגשתי עד דמעות. רק אדם כמוך יכול לגרום לקבוצת אנשים כל כך גדולה לשמור על קשר מיוחד, חם ואוהב, כל כך הרבה שנים. 

רועי, אתה חסר לי מאוד. היית מאוד משמעותי בחיי. כי כזה היית – מיוחד. ילד מדהים, חבר קרוב, מרכז נהדר, נפש טובה, יפה תואר, חכם ובעל קסם אישי. זכיתי לומר לך ועליך את כל הדברים האלה עוד בחייך. קשה לי מאוד לעמוד כאן היום, כחלק מתהליך ההשלמה, ולומר את הדברים לזכרך, בלעדייך, 10 שנים אחרי מותך. 

אסנת קרפלוס, מרכזת שבט צור בשנת 2000.

אזכרה לרועי 2014 שתיים עשרה שנים למותו- מני חבר צוות של רועי

מה- 26.7.2001 עד ה-18.6.2002 הארור, זה זמן ההכרות שלי ושל הצוות איתך רועי.

אני מסתכל סביבי על חברי ילדותך ומקנא, מקנא על כך שהכירו אותך יותר. 

אחד עשר חודשים פחות שמונה ימים, זה בסך הכל הזמן שהכרנו ועוד באחת

 התקופות המאתגרות והקשות ביותר שכללו: טירונות, אימון מתקדם, ניווטים,

 קורס לוט"ר ועוד… תקופה שבה כל אחד מרוכז בעצמו… לעבור את היום יום

 ולשרוד את המסלול… ובתוך כל הכאוס הזה, אני זוכר ממך כמה נקודות שלא

 אשכח לעולם.

אני זוכר איך באחד הערבים בטירונות הצעת לאחד המכי"ם להכין הופעה צוותית

 למסדר השינה בסוף שעת הת"ש. אני זוכר איך הכנת בתוך דקות ספורות את

 הצוות בהתלהבות, כולל לימוד מילות השיר ותנועות הגוף…

איך באחת השבתות שסגרנו, בנית עם קופפלד את פינת הסמל שנראתה כמו בית עץ

 למופת וזאת בזמנך הפנוי.

איך באחת התקופות הקשות שלנו, פיזית ומנטלית בקורס לוט"ר, אמרת לכל הצוות

 שמה שהכי מפריע לך זה שקמים בבוקר ולא אומרים בוקר טוב אחד לשני…

איך במסע הכומתה משכת אותי ועוד כמה חברים וכל זה כשהיה עליך פק"ל על הגב

 רוב הזמן.

אני זוכר במיוחד את הצחוק העמוק והמתגלגל שלך…

אני זוכר איך שידעת לאחד את הצוות, להוביל, לדאוג, להרגיע, לתת… כזה היית. 

רועי- הלוואי והייתי יכול לשבת איתך על בירה ולשתף אותך בחוויות שעברנו, אני

 ואתה מאז אותו יום ארור 

סוף מסלול, 

פעילות ראשונה, 

פעילות אחרונה. 

קורס קצינים

טיול,

עבודה,

לימודים,

חתונה,

לידה ראשונה,

לידה שנייה

והרבה קילומטרים של ריצה יחד… 

תחיה ויהודה היקרים- האובדן עם הזמן נצבע בצבעים שונים, הוא לא מגמתי, לא

 אחיד, לא הוגן, לא מרחם, לא מתריע ולא מרפה..

היום כאבא אני מבין זאת במיוחד.

רועי בתקופת הכרות קצרה, הצלחת להשפיע עלי המון… ובמיוחד הצלחת להשפיע

 בשתיים עשרה השנים האחרונות שעברנו בלעדיך.

יהי זכרך ברוך.

מני חברך. 

18.6.2014

אזכרה לרועיקי – 12 שנים למותו.

רועיקי שלי,

שתיים עשרה שנים עברו מאז שנלקחת מאתנו. 

ב-18/6/2002 בשעה שמונה בערב  השתנו חיינו עת הגיע המבשר והודיע לנו כי נהרגת בתאונת אימונים בצבא.

השאלות הקשות על נסיבות מותך נשאלות גם היום, לא נתפסות, למרות הממצאים והעובדות שהובאו לידיעתנו .

הכשלים הפיקודיים, חוסר המקצועיות, ואי ירידה לפרטים כמתבקש מבעלי התפקידים שפיקדו עליך, רק העצימו את האובדן הענק והכאב הנורא שנשאר מאז. 

הרבה השתנה בחיינו מאז מותך.

אמא פרשה לגמלאות  מחינוך לאחר כ-30 שנה, נהנית מהחופש  ויכולה להתפנות לעשייה בתחומים אחרים. וכמו שאתה יודע היא לא משתעממת לרגע.

עפריקי שקועה בלימודים אינטנסיביים, הרבה לילות לבנים ומגלה כשרון רב בתחום העיצוב והביצוע.

תמרי  החלה ללמוד, ומשלבת עבודה באל-על, רואה עולם כמו שהיא אוהבת . 

ירדנוש, בשנת שירות  נמצאת בעשייה רבה ואינטנסיבית  בפנימייה לנערות חוסות . שיעור מאלף לחיים על "החצר האחורית" של החברה הישראלית. 

ועומר הקטנה שלנו שעוד מעט כבר בת 10,  בוגרת, מקסימה בדרכה, גדלה עם הסיפורים עליך ומרגישה כאילו מכירה אותך מאז ומעולם.

רועיקי, היית כל כך גאה בכל אחת מאחיותיך ובטוח כי היית ועדיין  מהווה עבורם עוגן ומצפן לחיים.

רציתי שתדע כי גם היום לאחר 12 שנים, נסיבות מותך נלמדים בכל קורסי הפיקוד בצבא כאירוע קיצון בחומרתו. וזאת אני למד מתוך המפגשים שיש לי עם מפקדים ביחידות השונות.

השארת לי צוואה לא כתובה. להגיע לדרגי הפיקוד השונים בצה"ל, לספר אודותיך, אודות שארע לך ובעיקר לדבר על "האחריות הפיקודית " שמונחת על כתפי המפקדים הצעירים . 

אני מוזמן  לפחות פעם בחודש להרצות ביחידות השונות,  בקורסי פיקוד שונים, מראה את הסרט  "עד הקצה", בו משחזרים חבריך לצוות את שאירע באימון הגורלי באזור הארבל  ומרחיב בשיחה על הכשלים הפיקודיים, חוסר המקצועיות, ואי ירידה לפרטים כמתבקש מבעלי התפקידים  השונים שפקדו עליך ועל חבריך. 

ובכל פעם מחדש, אני נרגש מעצם השליחות הכבדה הזו המוטלת על כתפי ומעצם הקירבה אליך ילד שלי. הצפייה בסרט מעוררת בי בכל פעם מחדש געגוע וכאב של החמצה. ואני יודע כי אפילו אם שיניתי תפיסה, גישה והתנהגות של מפקד אחד כלפי פיקודיו, אם גרמתי להרהור נוסף, מחשבה נוספת לגבי הדרך והאופן… והבאתי להצלת נפש אחת… דייני. 

חבריך דואגים לנו. נמצאים אתנו לאורך כל השנה באירועים השונים (צעדה, הדלקת נרות בחנוכה, יום הזיכרון יום האזכרה וכו'). אנו שמחים בשמחתם, מוזמנים לחתונותיהם . חלקם כבר  הקימו משפחה ומגיעים עם הזאטוטים הקטנים לבקרנו. זה מאד משמח אותנו ויחד עם זאת מחדד את תחושת ההחמצה הגדולה.

רועיקי שלי,

הזמן, יש לו נטייה לחלוף ולמרות שעברו 12 שנים כולנו עדיין המומים ולא מעכלים כי הלכת מאתנו. כאילו זה קרה אתמול.                              הגעגועים עזים, עד כדי כאב בגוף. ותוקפים ברגעים שונים ולא תמיד צפויים. משתדל להיאחז  בזיכרונות מתקופות שונות בחייך, זוכר את צעקות השמחה שבקעו מגרוני בבית החולים עת בישרתי בטלפון הציבורי לסבא  וסבתא כי נולדת. זוכר אותנו מטיילים יחד עם הטרקטור בחוות הצופים, מכינים "ראש טורקי" צופי  עם החבלים, נזרקים באסם הכותנה ברמת יוחנן. מטיילים יחד בארץ ובחו"ל. מלווים וגאים לראות אותך בתחרויות השחייה  גם כשלא הגעת למקום הראשון. 

מדריך ומרכז בשבט, יוצא למשלחת הצופים לארה"ב , ומלווים אותך בלשכת הגיוס לפרק חדש ומשמעותי בחייך ובחיינו. וכל כך גאה על כך שאתה בני בכורי, בנינו האהוב.

הזמן אינו  מקהה את הכאב, אך אני חייב לומר כי הוא מקבל גוונים שונים בחיינו. 

אנחנו מרשים לעצמנו להמשיך לחיות את החיים, בשמחה, באופטימיות , בעשייה, בתקווה ובצפייה לשמחות חדשות במשפחתנו . כפי שבוודאי גם אתה היית רוצה שכך ננהג.

רועיקי, אתה איתי לצידי בכל יום ובכל שעה.

אוהב אותך. אבא.

לפעמים אני חושבת מה היה ואילו

כל זה היה חלום.

היינו עומדים תחת חופתך

כלה יפה לצד גופך הגבוה… 

 

אין נחמה בחלומות. 

 

כמה שהחיים קצרים 

ועד כמה שחשוב לשמור על הקרובים 

לא ידע מי שלא איבד 

כמה שברירי הזיכרון ומהו טעם ההחמצה.

 

כמה יכולת להיות 

כמה רצית להיות

כמה שהיית, איש שאין כמוהו עוד 

וכמה שאתה כבר לא. 

 

 החיים הם כה קצרים, 

ועד כמה שחשוב לשמור על הקרובים.

לא ידע מי שלא איבד

כמה שברירי הזיכרון ומה טעם ההחמצה.

והיום אני גדולה מגיל שלא הגעת

הכעס, הטינה הפכו לגעגוע ללא די.

אתה כבר אינו האיש אשר היית, 

אתה האיש אשר עודך בחלומותיי. 

לאזכרה השלוש עשרה 2015

שלוש עשרה שנים חלפו מאז יום נפילתך.

שלוש עשרה שנים זה המון זמן,

אך שלוש עשרה שנים, הם גם הרף עין. 

אחטא לנפשי אם אומר שהחיים נעצרו בלעדיך,

הם לא נעצרו ויש בהם גם הרבה יופי ושמחה.

אך דווקא עובדה זו, היא גורם הכאב הנוקב כל כך בחיים אלו.

עצם היכולת שלנו לחיות ולשמוח בלעדיך. 

היכולת שלנו לכאוב לרגע עד כלות הנשימה,

ובמשנהו לצחוק, לאהוב ולהיאחז בחיים. 

פעם, מזמן, הייתי אדם שנפשו שלמה והוא  בן חורין.

האושר לא ידע אז שזה רק רגע, רק שנייה אחת, לפני שיגיע רגע סופו.

כי זה דרכו של האושר שהוא מתעתע כל כך.

כשהודיעו לנו על מותך, חשתי אז כאדם הנידון לחיים, 

חיים ריקים מתוכן וריקים ממשמעות.

להיות נידונה למוות הייתה אז האופציה הקלה יותר.

ונפלתי אז אל מחוץ לזמן.

לא לילה ולא יום, לא שעה ולא יממה,

לא יודעת מי הגיע, מי הלך.. מי אמר ומה נאמר…

לפקוח עיניים בבוקר למציאות בלתי נתפסת… בלתי מובנת,

ללעוס את פת הלחם בכורח של הישרדות ללא טעם.. ללא רצון.

מרוכזת במין ריק עצום של קהות חושים.. לא לחשוב… לא לדעת

נופלת אל בור עמוק שנפער בתוכי,

בידיעה כי כל מה שאהיה מעכשיו יהיו רק קירותיו של הבור הזה.

ואני חשופה ללא עור על בשרי, להגן על עצמי מפני העולם שבחוץ.

וכל השנים שיחלפו, לא יוכלו לו לזמן שעמד מלכת.

 

עם השנים ניתן היה לתעל את הכאב על פניו המשתנים, על גווניו המתחלפים.

להתערסל יחד אתו בשמחות ובכוח החיים שהוא חזק מכל.

לומדת לגייס לעצמי נקודות אחיזה המתקיימות מיום ליום.

לא תמיד זה מובן לבאי עולם שלא נפלו מחוץ לזמן,

שהרי הם אומרים לעצמם…"עברו כבר כל כך הרבה שנים".

חשה את כובד האחריות והחובה הזאת עלי,

להזכיר לכל מי שרק מוכן לשמוע, מי היה בני, מה רב היה פועלו 

ועד כמה הוא הקסים את כל מי שזכה להכירו. 

והאחריות הזו כבדה עלי כל כך, ואף מייאשת.

אני יכולה לנסות לברוח מהזיכרונות… לא להתרפק, לא להתמכר לצער,

אפילו לבחור לברוח מהעצב,

אבל כמה שאברח רחוק וכמה שאלמד לשמוח על מה שניתן לי,

הגעגוע יש לו חיים משלו והוא לא מרפה.

הגעגוע זורם לו אבוד, פורץ לו דרך בנתיבים אותם בחר 

שאינם מתחברים לכדי אחדות אחת. 

הגעגוע להיות אדם שנפשו שלמה, 

הגעגוע לאושר התמים הזה, שאינו יודע  שבעוד רגע, יגיע רגע סופו.

הגעגוע המזוקק הזה לילד שלי שאיננו עוד ואף פעם לא יחזור. 

געגוע שמזמן פסק מלהיות רגש  והפך פשוט לכאב צרוף…

אז נכון, שלוש עשרה שנים זה המון זמן,

אך, הם גם הרף עין. 

וגם אם החיים לא נעצרו בלעדיך,

הרשו לי לעצור אותם ביום זה, לכאוב ולהתגעגע במלוא העוצמה.

ומחר? מחר יהיה יום חדש. 


18.6.2015

 

"אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו" אמרו חז"ל.

ולמה שאדם יתקנא בבנו ובתלמידו?

שהם מוצלחים ממנו.

 

רועי היה תלמידי, הייתי המחנכת שלו שנתיים.

ברור שלא היה צורך לחנך אותו, הוא הגיע כבר מחונך לעילא ולעילא,

אבל מהמפגש הזה ביננו יצאנו שנינו נישכרים.

אני למדתי ממנו כל יום וכל שעה. ולא שנתקאנתי בו אך יכולה אני להבין

את דברי חז"ל.

את רועי יכולתי לראות עוד לפני שנכנסתי לכיתה, תמיד מחכה,

וגם אני חיכיתי לברכת שלום ולהערה שנהג להוסיף באיזה עניין אישי כגון:

"הסתפרת?", או את מכירה את השיר…. וכאן היה מזכיר איזה שיר שקרא

ורצה לדבר עליו.

כשרועי היה בכיתה, הרגשתי שיש לי על מי לסמוך שיהיה שיעור מעניין,

שיהיה מי שיקח את העניינים לידיים ויעשה מטעמים מכל מה שאומר.

וזה קרה תמיד, לא רק בשיעורים אלא בטיולים ובמפגשים השונים.

במהלך השנים סיפרתי עליו לתלמידים הרבים שבאו אחריו.

אז הוא היה "חנון?" שאלו אותי.

לא.. לא.. לא.. אני מבינה שלא הצלחתי לתאר את מורכבותה של האישיות

המיוחדת של רועי.

ואני כבר מבינה שקשה יהיה לתאר את עומק המורכבות, את עדינות הנפש,

אצילות הרוח ושובבות הנפש.

לפני שנתיים יצאתי לגימלאות וחשבתי, מה רועי היה אומר לו הייתי שואלת אותו

האם זה הזמן לעזוב.

וידעתי את התשובה ואני מחזיקה אותה בתוכי ומתעודדת ממנה בכל יום.

אני זוכרת את רועי תמיד, את הבעת פניו, את קולו וצחוקו, את קומתו,

את עיניו וחיוכו.

יש הורים שכולים ויש מורים שכולים..

לזכרו אקרא את שירו של דוד גרוסמן "קצר פה כל כך האביב"

קצר פה כל כך האביב

יהודה פוליקר

מילים: דוד גרוסמן

לחן: יהודה פוליקר



יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם –

איך שיופי יכול לרפא!

 

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות –

אך עוד רגע ייבּול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –

קצר פה כל כך האביב.

 

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב –

רק ניתן לי ותכף נלקח.

 

אביב עול-ימים וסוער

וסופו-

כבר כתוב בעלי ניצניו,

אבל הוא מסתחרר

כפרפר במעופו,

וכמוהו-נצחי בעיניו.

 

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב –

רק ניתן לי ותכף נלקח.

 

ואת ואני היודעים

ונורא הדבר שרק הוא לא –

עד כמה קצרים החיים,

החיים הקצרים שניתנו לו.

 

נדיב ונסער ומכאיב

קצר פה כל כך

האביב.

יום השנה ה-14 לרועיקי- 2016

רועיקי ילד שלי אהוב

ב-18 ליוני 2002 נשמת את נשימותיך האחרונות במעלה הר הארבל,  

במסע ניווט של יחידת דובדבן.

ארבע עשרה שנים חלפו מאז.

ארבע עשרה שנים של כאב ועצב עז, ותחושת החמצה אדירה וגעגוע אין סופי.

ארבע עשרה שנים זה המון זמן, אך זה גם הרף עין ללב אוהב.

בכל פעם שנהרג חייל או אזרח בפיגוע טרור או תאונה,

עוברת בי המחשבה שעבור כולם זה רגע אחד של צער, צפייה עצובה בכתבת  

טלוויזיה או בקריאת טור בעיתון ודפדוף הלאה לשוטף היומי.

אך עבורנו הדפדוף הזה נעצר ב-18 ליוני 2002.

ברגע אחד, באי שימת לב קצרה, באמירה מיותרת ושגוייה, השמיים שלנו 

נפלו והאדמה התכסתה בדממה.

רועי שלנו מת!

מת, איזו מילה מוזרה זו, מה פירוש מת? 

איך יתכן שעלם חמודות זה שלנו, ילדנו הבכור, הקסום, הישר כל כך, 

האמיתי כל כך, הערכי כל כך, האוהב והרגיש כל כך, אינו עוד בחיים.

רועי בעל הנפש הטהורה והנקייה כל כך,

שמעודו לא פגע, לא הציק, לא לגלג על נפש חיה, שחיפש לעשות רק טוב 

בעולם הזה. 

שאין ספור אימהות סיפרו לי במהלך השנים כיצד הוא עזר לילדם אם 

בצופים או בביה"ס, שלחשו באזני "כזה בחור אני רוצה לבת שלי" או איך 

עושים ילד כזה מדהים."

כן כזה היית ילד שלנו מדהים ומיוחד במינו.

כל כך אהבת את הבית, את המשפחה, את אחיותיך ואותנו.

אהבת לרכז סביבך מיליוני חברים, לתכנן את בילויי יום שישי ואת הטיולים 

המשותפים, אהבת את הארוחות המשפחתיות, את שולחן האוכל העמוס 

בכל טוב ואת ניחוחות האוכל הנאפה בתנור ומציף את הבית . ותמיד ידעת 

גם להחמיא בהתאם.

מי זוכר מלבדנו שחלמת להיות דמות מובילה ומשפיעה בארץ הזו,

מי זוכר שבהומור, או שהיה בזה שמץ של רצינות. חתמת לחבר על ספרו של 

אהוד ברק שהיה אז ראש הממשלה, באלה המילים: "ספר על ראש 

הממשלה, מראש הממשלה הבא". 

מי זוכר את החום שנבע ממך, את העיניים החומות הטובות כל כך, את 

המבטים שהגנבת למראה במקלחת כשחשבת שאיש אינו רואה כשבדקת את 

השרירים בזרועות ואת הכתפיים המתרחבות ואיך גופך הופך מנער לבחור 

מחושל, מאימוני קרב מגע ומסעות ארוכים. 

ואת המבט הגאה שהשתפך על פניך כשאמרתי לך "וואוו רועי איזה שרירים 

קיבלת"

רק אנחנו נוצרים זיכרונות אלה בליבנו, נאחזים בהם. 

כי על הגעגוע לא ניתן לוותר, הגעגוע הוא הקשר האחרון שמחבר אותנו 

אליך.

ואנחנו מתגעגעים

כל כך מתגעגעים

אני מתגעגעת אליך כל היום, ברגע שאני פוקחת את עיני אני מתגעגעת, 

כשאני מכינה כריך לעומר בבוקר אני מתגעגעת, וכשאני הולכת לישון בלילה 

אני מתגעגעת ומשתוקקת לחלום עליך, לחבק אותך ולא להרפות אך איני 

מצליחה. 

חבריך התפזרו עם השנים, הקימו משפחות, משתדלים לשמור אתנו על קשר 

באירועים שיצרנו לכבודך.

אחרים אולי חושבים "שהפצעים נרפאים עם השנים".

אך הפצעים לא נרפאים, הם מקבלים גלד דק ופריך שקל מאוד לפתוח אותו 

מחדש מסתם מבט או זיכרון או שיר שמתנגן לו ברדיו.

הזיכרונות והכאב נמצאים שם תמיד לצדנו, אך אני גאה לומר כי אנחנו 

יודעים גם לשמוח ולאהוב ולהודות על הדברים היפים שבחיינו. ויש כאלה 

הרבה. על הבנות המדהימות שלנו, על נישואי עופרי וכפיר, ונישואי תמר ונדב 

ועל כך שזכינו בעוד שני בנים, תוספת גברית שהתווספה למשפחתנו, אותם 

אנו אוהבים כילדנו שלנו. גאים בירדנוש שלנו שסיימה קורס קצינות 

ומשרתת בתפקיד משמעותי. ובעומר הבוגרת כל כך, מקסימה ורגישה כל כך 

על המשפחה המורחבת האוהבת והתומכת שלנו. על חברינו הרבים שתמיד, 

תמיד ניצבים לצדנו. 

על הכוח אותו אנו שואבים גם ממך ילד שלנו לפעול על פי מורשתך, בנורמות 

שהצבת לנו. 

ואני בטוחה שאם יש חיים שם למעלה אתה מאושר לראות אותי מתלבשת 

ומתאפרת, וגם אם אני נסדקת לעיתים, אני קמה בכל בוקר מחדש עם 

אופטימיות והרבה אהבה בלב. 

ואז אתה אומר לי "אמא אני גאה בך מאוד". 



אזכרה לרועי יוני 2017- הדר מינקוביץ חברה של רועי

בת 22 

נוסעת באוטובוס בלילה, מביטה מהחלון, הנופים של מיאנמר נשקפים מבעד לחלון

ואני שקועה במחשבות עליך- לאן היית נוסע בטיול אחרי הצבא? בטח היית בוחר

 באוסטרליה וניו זילנד. עם מי היית נוסע? אולי עם חבר טוב? אולי לבד?

בת 20

נוסעת מטעם הסוכנות היהודית למחנה קיץ בארה"ב, רצה הגורל ושובצתי למחנה

 שלך. מארגנת טקס לזכרך. מהרהרת איך היה לך פה? גאה בך שהותרת חותם.

בת 19

מבלה עם חברים בבוביזמר. חושבת איך היית נהנה פה, מה היית שר? נוסעת לצפון,

 נזכרת בטיולים משותפים כשברקע מתנגן "בשדה ירוק על גבעה תלולה", מדמיינת

 לאן עוד היינו מטיילים.

בת 23

מתחילה ללמוד בחוג לפסיכולוגיה. מעניין מה אתה היית לומד? אולי בכלל היית

 ממשיך בצבא וסולל דרכך למעלה?

בת 28

מתחתנת עם אהוב לבי. ואתה? למי היית נישא? הייתי מחבבת אותה? הוריך

היקרים מגיעים לחתונתי, מאפשרים לחלק ממך להיות שם איתי, ועדיין אתה חסר, 

כל כך חסר.

בת 30

הופכת לאמא, בטח היית אבא מעולה, איש משפחה בכל רמ"ח איבריך, דואג, אוהב,

 מארגן, מחנך, מטייל…

בת 31

בחתונה של עופרי, מתרגשת בכל ליבי, הדמעות שוטפות את עיני, מתגעגעת, כל כך 

מתגעגעת, הלוואי והיית כאן.

בת 33

בחתונה של תמר, הלוואי והיית רואה את אחיותיך, איך הן גדלו, אילו נשים

 מהממות הן.

פלאשבקים לימי התיכון כשאני מבלה בסלון ביתך ואחיותיך מתרוצצות בבית.

בת 33

אמא ל-2 כבר ממש משפחה. אתה חושב שעוד היינו חברים? בבטן מרגיש לי שכן. 

בטח היינו נוסעים לטיולי משפחות ביחד. הארגון עליך, ההשתתפות עלי. 

בת 18

חיילת בקורס משק"יות חווי"ה, נמצאת בסידרת חינוך בשדה בוקר בערב גיבוש.

חיילת חנונית שתמיד קשובה לנהלים. אבל תחושה מציקה בבטן גורמת לי לפתוח

 את הטלפון באמצע הפעילות. מדליקה ומגלה עשרות שיחות שלא נענו. מקשיבה 

להודעות הקוליות ומתחילה להחסיר פעימה. ברקע שיחה ממתינה. עונה לחבר

 משותף. צועקת עליו שהוא משקר. לא קולטת, לא מבינה. מוקפת. מחפשת שקט.

 הלב צונח. כמה נורא.

רועי, כבר 15 שנה אתה מלווה אותי מבלי להיות כאן באמת. מגיעה לקברך פעמיים 

בשנה ומתקשה להתחבר. להשלים עם כך שזהו מקומך. בשבילי אתה איתי בלב, 

במחשבות, בציוני דרך משמעותיים, באירועים משמחים ועצובים ולפעמים סתם

 כך. פשוט כי אני מתגעגעת.

כל כך הרבה החמצת, החמצנו כולנו איתך וגם כל כך הרבה עשית בחייך הקצרים. 

אני מכירה אותך יותר זמן מת מחי וזה בלתי נתפס.

ביום הזיכרון אנחנו נפגשים החברה, מתאחדים ממקומות שונים, חלקנו עדיין

 קרובים, חלקנו התרחקנו. ופתאום ביום אחד הכל חוזר להיות כשהיה. כאילו

 מעולם לא נפרדנו, לא התבגרנו, לא יצאנו כל אחד לדרכו. כשהאירוני זה שהבחור

 שהיה לו הכי חשוב שניפגש ונבלה ביחד הוא זה שמאחד אותנו 15 שנה אחרי 

במותו.

רועי, תודה על החבר שהיית, תודה על כך שגם הרבה שנים אחרי לכתך אתה עדיין

 גורם לי לחשוב לפעמים איך להיות אדם טוב יותר.

תודה שהכרת לי את משפחתך שנכנסה עמוק לליבי.

תודה שאתה שומר עלינו מלמעלה. 

הדר.

                                                                         18.6.17                                                

רועיקי בני בכורי,

חמש עשרה שנים חלפו להם מאז שעזבת אותנו בהפתעה גמורה והותרת אותנו          בצער ענק ובבור עמוק .

מי היה מאמין  כי אתה  בחור כה שקול, בוגר, אחראי ומוביל , תמצא את מותך   בתאונת אימונים.

אני חושב על השניות האחרונות בהם טיפסת במעלה "מצוק הארבל" בצהרי                יום חם במיוחד, מנסה למהר להגיע לשיאו על מנת לסיים משימה שהוטלה עליך           על ידי מפקדיך.  

אני עדיין חושב על הרצינות והנחישות בה פעלת על מנת לסיים את מסלול ההכשרה ולהיות לוחם מן המניין ביחידת "דובדבן".

היחידה הייתה באותם ימים קשים של  מבצע "חומת מגן", בחזית הפעילות המבצעית ביהודה ושומרון  למיגור הפגועים הקשים  בתוך ישראל.  ורועיקי שלנו, אתה רצית במשמרת שלך, להיות במקום שתוכל להשפיע ולתרום בצורה המיטבית ביותר למען המדינה.

אמא ואני  ישנו די טוב באותם ימים בהם היית במסלול ההכשרה, מתוך ידיעה כי אתה מופקד  בידיים אמונות, מנוסות ומקצועיות אשר יובילו אותך נאמנה אל קו הסיום .

והתבדינו. 

התברר לנו כי הנסיבות הקשות  של כשלים פיקודיים , הוראות שגויות,  חוסר מקצועיות, חוסר בשיקול דעת הם שהובילו למותך. ואתה בסה"כ רצית למלא את המשימה ולרצות את מפקדיך שכה האמנת בהם.



רק שתדע, היחידה התבגרה עם השנים עברה שינוי מהותי, ארגוני, מקצועי ותרבותי בהתנהלותה. אנחנו שומרים על קשר הדוק עם היחידה לאורך השנים ומאמצים אותם 

אלינו באהבה רבה ,עם כל הקושי הרב שכרוך בכך.

15 שנים עברו, אנחנו התבגרנו, אחיותיך המקסימות בגרו וגדלו, כל אחת בדרכה שלה.                                                                                                   עופריקי  סיימה תואר ראשון בעיצוב תעשייתי, ילדה את  יהונתן נכדנו הבכור, שמסב לנו אושר רב והפך אותנו לסבא וסבתא . מגדלת אותו בצעדיו הראשונים יחד עם כפיר המקסים . כמה היית שמח להתרוצץ אתו כדוד…

תמרוש  ונדב בונים להם באהבה גדולה את הקן המשפחתי . תמרי סיימה בהצטיינות תואר ראשון בפסיכולוגיה וממשיכה לתואר שני . במקביל עושה תפקידים משמעותיים בנתינה לזולת…

ירדנוש  ממלאת תפקיד משמעותי כקצינת הדרכה ותיאום ביחידת "אגוז". האחריות לביצוע התפקיד כנדרש, בה לידי ביטוי במקצועיות, בירידה לפרטים הכי קטנים בכל מטלה, בהכנת פרקי האימון ותיאום שטחים עם כל הגורמים הרלוונטים. הלוואי ואצלך היו מבצעים כך את ההכנה לאימון. 

ועומריקוש , שאותה לא הכרת, אבל היא מכירה אותך היטב, כל כך בוגרת, מקסימה, חכמה, רוקדת מדהים והגיעה כבר לגיל "בת מצווש"  מי היה מאמין… וכבר עוד רגע עולה לחטיבת הביניים. 

רועיקי שלי, אתה חסר לי מאד בני בכורי. חסר לי בשיחות של  אבא לבן. 

להתלבט אתך על החיים, המשפחה, והעזרה שיכולתי לקבל ממך ולהעניק לך, וזה כל כך חסר לי. וכל כך רציתי אותך בשלב זה של החיים ובכלל.

אני מדמיין  איזו כלה היית מביא לביתנו, יפה ואיכותית שמתאימה לך, מקים משפחה לתפארת וכמובן ילדים משלך . כמה חבל….




רועיקי שלי, אני ממשיך בצוואתך  להרצות ביחידות צה"ל השונות, 

ומשקף את  האירוע הטרגי שפקד אותנו בקורסי הפיקוד השונים בנושא "האחריות הפיקודית " הנדרשת מהמפקדים הצעירים בשמירה על חיי אדם. האירוע שלך נלמד בכל קורסי הפיקוד  כאירוע  קיצון. חבל שזה נעשה על גבינו…ובכלל.

רציתי לספר לך כי השבוע חגגתי עם אמא פעמיים ח"י שנים של זוגיות ונישואים מאושרים. כמו שאתה מכיר את אמא, יש לה  עוד הרבה  משימות ומחשבות שיספיקו לעוד פעמיים ח"י שנים נוספות. אז אנחנו רק באמצע הדרך …

רועיקי שלי, אנחנו נמשיך לאורך ובדרכך, ובמידה ויש חיים שם למעלה , הלוואי  שניפגש.

אוהב אותך ומתגעגע מאד, אבא.

 רועי

איך אחבר את הזיכרון

עם שיכחה מפוררת?

16 שנים חלפו מאז אינך

ומה נטוע בזיכרוני?

צווחת יגוני

שעד היום

מפלחת את גופי.

מנסה ללטש ולהחיות תמונות מטושטשות

ולאחד לתמונה בהירה

והזיכרון בוגד.

לפעמים כשאני מסתכלת על אמא ואבא שלך,

שחיים את חייהם במלואם, באהבה ובעוצמה,

לפעמים אני רואה שם את המבט הזה שלהם

שללא מילים אומר הכל.

ואני יודעת שהם מתגעגעים

אני רואה את החלל הזה

שהותרת בהם

וברגעים האלה גם אני פשוט מתגעגעת,

 

נאחזת בפיסות מבטך: עיניך הטובות

הרואות, המתבוננות, הסקרניות

שהיו מנצנצות, ולי היית כמלאך שירד משמיים,

אז בכתה ה' ביקשתי ממך לחנוך את ניר בכורי שעלה לכתה א' 

והיה כשה תועה בזמן ההפסקות.

אתה נרתמת לקחת עליו חסות, 

הכרת לו את חבריך, שיחקתם ביחד

ולא היית מוכן לקבל פרוטה על מעשיך הנעלים.

ויתרת על זמן איכות עם חבריך,

ואני חשבתי על ההקרבה..

היית רק בכתה ה' גופך הצעיר הלך והתחזק,

הלך והתרחב, פגשתי אותך כשבוע לפני מותך,

עם החיוך הנדיב שלך, המבט הטוב בעינך 

וחשבתי על הלב הענק שלך ועל צניעותך

איך כל אלה מוצאים מקום מבלי להתבלבל,

בתוך הגוף החזק, הרחב והנטוע שלך.

וכשאני נכנסת אליכם הביתה ואומרת:

אני כל כך אוהבת את הבית שלכם,

אני מגניבה אל תמונתך מבט

וליבי נחמץ.

   18.6.2018

רועיקי שלי,

ב-18/6/2002 בשמונה בערב, הגיע המבשר  ובישר לנו את בשורת האיוב. 16 שנים מאז הלכת מאתנו ומאז השתנו חיינו.

בתוך המולת ימי השבעה כשאנחנו בסערה גדולה, מנסים למצוא את דרכנו באובדן הענק שנחת עלינו, גייסתי את כל כוחותי להגנה על כולכם, משפחה שלי. 

אמא ואני ניסינו באינטואיציה שלנו להכיל את הקושי שאתן חוות כל אחת בדרכה שלה, לנסות ולגעת בכל אחת ואחת מכן, להבין את אשר על לבכן, במחשבות ובתחושות שלכן בניסיונות לצוף על פני המים על מנת שלא נצלול למעמקי השכול..

 לראות איך אמא נאחזת בכח בחיים, תומכת בכל המעגלים המשפחתיים שסביבנו, משדרת עוצמה וחוסן בעוד שהיא עצמה הייתה מתפרקת בלילות כשאיש לא ראה.  

ואתה רועיקי,  בני בכורי, כל כך שמחתי והייתי גאה בך, שיכולתי שהנחיל בך  את ערכי אהבת האדם, המשפחה , החברות, הנתינה .שידעתי כי תהיה לי/לנו  כעזר בבוא העת לאחיותיך המתבגרות. 

כל כך שמחתי כיצד אתה רועיקי שלי מתמודד עם המשימות, קשיים שבדרך,  ומשיג הישגים בכל דבר שנגעת בו כולל הישגים בלימודים.

ואתם בנותי היקרות, מכם אני שואב כוחות להמשיך. לראות כל אחת מכם צומחת ומתפתחת בדרכה שלה בלימודים, עבודה, פרויקטים , עצמאות כלכלית  , בניית בתים חדשים , כאן לידינו . וגולת הכותרת המשכיות השושלת בלידתו של נכדנו בכורנו יהונתן, השגור בפינו "יויו"

ואתם הגברים שבחבורה, אתם המשענת עבורי לעניינים הגבריים, מפצים ולו במעט על החוסר הענק של רועיקי שלי  ומסבים לי אושר רב.

רועיקי , הפקדת בידיי צוואה לזעוק את זעקתך על הכשלים הפיקודיים שהובילו למותך. אני מקווה כי שיחותיי הרבים עם סגלי הפיקוד השונים מועילים ולו במעט בהשגת המטרה. 

יחד עם זאת "כיף לי". בסרט שאני מקרין בהרצאות אני רואה אותך, חי, מלא צחוק ושמחה. כך שאנחנו ביחד מס' דקות . 

רועיקי  אתה מקור לגאווה גדולה למשפחתנו. ומקור כח עבורי. 

נמשיך יחד במסע הארוך

אזכרה לרועי שש עשרה שנה 2018

ב- 18 ליוני 2002 דפקו המבשרים על דלת ביתנו ובישרו לנו על מותך.             איש לא מכין אותך לרגע הזה בו חייך מתהפכים בנקודת אל חזור.                         איש אינו יכול להכין אותך לשנייה הזו בה הראש מסרב להבין אך הגוף כבר יודע את הכאב העצום הזה של הרחם המדממת שלא ירפה לעולם.                      ואתה מבין שכלום לא ישוב עוד למה שידעת, למה שהכרת, למה שהיה.           שש עשרה שנים מצליחים למסך במידת מה את הכאב, לשייף את הפינות שלא תדקורנה עם כל תנועה, עם כל תמונה העולה בזיכרון. אך הכאב, והחוסר, והגעגוע קיימים שם תמיד גם אם הם לא מדוברים.                                                    כשנהרגת רועי היינו אבא ואני בני 44. ילדים בעצמנו, בונים משפחה ובית במו ידינו, צעד אחר צעד. מוזר לחשוב כי בעוד תשע שנים גם אתה אמור היית להיות בן 44 שנה.  

הן אתה רק אתמול נולדת והבאת אל חיינו התחלה של משפחה והרבה אושר וגאווה. יחד אתך צעדנו יד ביד בשבילי חוות הצופים ברמת יוחנן ובשבילי החיים. אתה לימדת אותנו לראות את העולם דרך עיניים תמימות של ילד החוקר ומגלה את החיים, ואנו ניסינו ללמד אותך להבחין בין טוב לרע ובין עיקר לטפל.     הפנמנו בך מגיל צעיר כי יצר האדם טוב מנעוריו, לימדנו אותך לבטוח בבני האדם, להיות פתוח וקשוב. ואתה ילד שלי, בכנות, העפלת על כולנו. בנדיבות לבך, ביכולת הנתינה שלך, בהקשבה, בשיתוף, בהבנה שגילית לשונות בין בני האדם. קיבלת מאבא וממני את תכונותינו הטובות ביותר, וביחד אצלך הם חברו לאדם כל כך מאוזן. אדם הבוטח בעצמו מחד, היודע את דרכו, את מטרותיו, מאמין בהם וחותר להגשימם, אך צנוע כל כך מאידך.

בכל מקום בו שהית היית מורגש כל כך דווקא בשקט שלך, בסמכותיות ובמנהיגות שקרנה ממך. היית חרוץ, שאפתן והישגי אבל אף פעם לא עשית זאת על גבו של מישהו אחר.                                                                                                            היית רציני, אחראי וקפדן ומאידך היית בעל חוש הומור וקלילות.

אהבת את הארץ הזאת ואת נופיה, את הצבא על כל המשתמע, ואת חבריך החדשים והישנים. והיית לך יכולת אדירה לתמרן בין כולם, לגבש אותם, לפשר ולאחד בין הקצוות.                                                                                               ואהבת אותנו את משפחתך, את אבא ואותי ואת אחיותיך הצעירות.                      מצאת זמן לשבת עם אבא על מפות וניווטים, לספר על הצבא ולהתייעץ.                הקדשת תשומת לב והקשבה לכל אחת מאחיותיך ותמיד עם סבלנות והערות בונות. ועבורי היית יותר מבן. היית חבר, שותף לשיחה, לדיעה. שוחחנו על פוליטיקה, חברות וערכים ועל החיים. החלפנו דעות על ספרים וציטטות משירי משוררים, השמעת לי שירים שאהבת וציטוטי חכמים והיית כל כך מלא חיים וקסם ואנרגיה מתפרצת ותוכניות לעתיד שאי אפשר היה אף פעם לכעוס עליך. וגם אם מדי פעם חשבתי לעשות זאת כמו כשהיית חוזר מהים ומקפל מכנסיים עם חול לארון, היית מחייך לי את החיוך המקסים שלך ואומר לי "אמא בחייך אל תכעסי משטויות".

וכיום אבא ואני מציינים יום הולדת 60. ובתוך החגיגות, והברכות ולצד האושר הגדול, להיות מוקפים בבני משפחה אוהבים וחברים קרובים, הנוכחות שלך כל כך חסרה. אחיותיך המדהימות, החמות והאוהבות שרוצות רק לשמח ולהוקיר תודה לא הזכירו באופן ישיר את חסרונך.                                                                 ולא היה צורך לומר דבר, כי היית שם, נוכח כל כך בכל מילה שלא נאמרה.         ומה נותר בעצם עוד לומר שאינו חי איתנו, והולך לצידנו יום יום..                           ורק המבטים המצטלבים אמרו את הכל, את כל מה שלא נאמר שהיה חזק יותר מכל אמירה.                                                                                                       וליבי נחמץ בקרבי על הקרקע הדקיקה הזו עליה אנו פוסעים,                                                 בין שמחה לבין עצב, בין מה שנאמר לבין העוצמה והכח של מה שלא.                     ועליכן בנותי האהובות כל כך, על שנכפה עליכן לגלות רגישות, לברור מילים ולהסתיר את כאבכן שאינו רק מנת חלקם של הורים שכולים. 



ילד שלי אהוב, מסתכלת על תמונתך                                                            מתקשה להבין, לאן הלכת? לאילו מחוזות?                                                                  איך יש כל כך גדול הופך לאין?                                                                                     לאן אנרגיה וחיוניות כל כך רבה נעלמות?                                                                          בקצות אצבעותי הכוויות אני חשה מגע וחום.                                                                  ילד ריחני מתכרבל בזרועותי, טומן פניו בחיקי.                                                           כאשר אני לבדי, אני דוברת אליך בשקט,                                                            לוחשת באוזנך שמות חיבה נפלאים שאבדו.                                                                                                                         הנח ראשך היגע על חזי, מצא מרגוע, ידי לוטפת שערך,                                                 דמעות צורבות שוטפות מורד פני.                                                                               כשאנו לבדנו אני קוראת לך בשמות חיבה                                                                 ואתה אינך משיב. (יעקב צור

ליום השנה ה-17 לרועי – יוני 2019

 

השמעת השיר  "מישהו הולך תמיד איתי

פעמים רבות אני חשה שרועי איתי. בציפור שהתיישבה על כסא לידי 

ומביטה אל תוך עיני, בפרח מלבלב, בעלה נושר, במפגש עם מישהו 

אנונימי המציג את עצמו כרועי דרור…

"את תפילתי אשא כך הלאה, הלאה, עוד לוחשות שפתי מתוך עוניי, 

אני יודעת מישהו למעלה, רואה אור עששית בחלוני".

ילד שלי, אני הענקתי לך חיים, ואתה הענקת לי משמעות לחיים.

הקפתי אותך בחומה של אהבה כדי לשמור אותך בטוח,

ציידתי אותך באין ספור תובנות על החיים,

עצות חכמות וריפוד של דאגה והכלה, 

שאם תמעד הנפילה תהיה רכה ומגוננת.

לפעמים רוצה לצעוק מתוך ליבי, מתוך קרבי.

מתקשה להשתיק את הזעקה הזו שמבעבעת בתוכי.

זו שכל השנה אני מלעיטה ומלעיטה בפירורים של הדחקה, 

ופעלתנות ועשייה ללא די.

שלא תוכל הזעקה להתפרץ מגרון חרב. 

באמת רציתי להאמין שהזמן יעשה את שלו, 

רציתי לגלות שיהיה קל יותר,

היום אני יודעת שהזמן אף פעם לא ירפא את הכאב הזה.

אולי רק יעמעם, אולי ירכך את שוליו, אבל אף פעם לא יהיה זה אפשרי 

להתרגל לחיות עם ילד שאיננו. 

כי שירי המושר אליך הוא בת קול ברוח,

זה הנושא עמו את געגועי, הד תפילותי, מאוויי ומסילת חיי.

שירי הוא עלה ברוח… עלה נידף, האור הרך הנפקח בלילותי,  בחלומותי,

הוא אתה ההולך אלי. 

בדרכי הולכים אתי נופים וניגונים… ופנים, פנים, וזיכרונות רחוקים.

ואתה הבא אלי, והולך ממני. 

לפעמים כשאני עולה אל בית העלמין,

מתיישבת על הספסל הירוק, ליד האבן המכסה אותך במקומי,

זו ששומרת עליך במקומך, שלא תזוז…

קצת משקה, קצת מנכשת, אוספת את מחטי האורן שלא מפסיקים ליפול 

כל יום, כל שנה…

לפעמים אני מניחה אבן קטנה במקום שבו נמצא הלב שלך, אולי.

אבן קטנה אינה יכולה לכסות לב ענק כשלך. 

לפעמים אני מנשקת את האבן הקרה וחושבת תוך כדי, 

כמה זה טיפשי וקר ומנוכר ולא מדבר אלי בכלל. 

כי עדיין זוכרת וזה די מפתיע, את חום גופך ואת מגע ידי בשערך הקצוץ, 

החם מקרני שמש קייצית. 

ואת שמחת החיים שלך ואת הרצון לחבוק בין שתי כפות ידיך 

עולם ומלואו. 

ואז אני בוכה קצת… בלי קול… את הבכי הפנימי הזה שהוא כמו גייזר 

חם המחכה לרגע המתאים כדי לפרוץ החוצה.

הבכי הזה שממית, כמו דימום פנימי.

ואז אני קמה, מנערת את פירורי האדמה הלחה מבין כפות ידי,

יוצאת… פותחת… נכנסת… מדליקה… חוגרת ומגבירה עד הסוף

את שלמה או רייכל שיבליעו את הצעקה.

ובשעה שהרכב כבר החל בנסיעתו ניתק הלב שלי ממקומו

ופעימות מחאתי מכאיבות בדיוק כמו אז.

 ונזכרתי לפתע שכבר מזמן לא אמרתי לך שאני אוהבת,

שאני מתגעגעת, שאתה חסר לי כל כך. 

וכל ילד זקוק למילות אהבה ונחמה. 

אוהבת אותך ילד אהוב שלי.

(אזכרה לרועי 2019)                            

ב 18 יוני 2002, בערב, אני זוכר את הזעקה ששמענו ברחוב, רועי נהרג!
לוקח זמן לעכל, אם בכלל ניתן לעכל…

את רועי הכרתי כילד, כעלם צעיר. רועי בשבילי ועבור כל חברת הנוער בישוב, היה ועודנו מודל ומופת, משכמו ומעלה. 

פעיל חברתית וספורטיבית, תמיד מטה שכם לעזרה, ויחד עם זה צנוע. נער שהיה דמות לחיקוי וממובילי הנוער בישוב. ככה אני זוכר ותמיד אזכור אותו.

רועי היה קרוץ מחומרים שמהם יוצאים מנהיגים אמיתיים, כאלו שאנחנו זקוקים להם ורוצים אותם כל כך. ואני כואב מאוד את חסרונו.

את מנהיגותו של רועי חשנו  היטב בתקופת היותו מרכז השבט בכוכב יאיר, כאשר שניים מילדינו היו חניכים בשבט. 

הרגשנו שילדינו נמצאים בידיים טובות, אמונות, מתחשבות ומבינות את סדרי העדיפויות בחיים. הייתה זו עבורינו סוג של ידיעה, רגיעה וגאווה.
עצוב וכואב שדווקא בגלל מחסור בתכונות אילו אצל מפקדיו, רועי איננו כאן איתנו היום.

עוברות השנים, כמו בכל שנה.. יום זיכרון, יום האזכרה, צעדת הארבל או כל אירוע אחר לזיכרו של רועי.
בזמנים אלו אתה מגלה את ההורים, שהם עבורינו שכנים וחברים, בצדדים שלא הכרת קודם. את תעצומות הנפש הראויות לציון, תוך שאתה מביט בהערכה ולפעמים בתמיהה- מאיפה מגיע הכח הזה? 

איזה אירועים מלאי משמעות יצרתם מתוך הכאב והאובדן? 

איך בדבקות מדהימה אתם לא מניחים, מרצים ומשוחחים עם חיילים ומפקדים מתוך רצון אדיר למנוע את האסון הבא?
אני זוכר לטובה ומוקיר את חברי היקרים, תחייה ויהודה, שלא מרפים, שנלחמים נגד תהום הנשייה והשיכחה, שנלחמים נגד הבינוניות הבלתי נסבלת, והבלתי נסלחת. שמסרבים לקבל את הראש הקטן והנמהר, שהביא עליהם את האסון הזה. ואני רוצה לתמוך בהם ולחזק אותם.

בנוסף אני רוצה להזכיר לכולם שהחיים הם דבר עדין רגיש ולפעמים קצר ושווה לשמור עליו מכל משמר. גם במחיר סירוב פקודה, גם במחיר יציאה מתחום הריצוי. 

על רגע נמהר של סטייה לפעמים אין מחיר או חזרה.

שלכם באהבה גדי. 

 

קצר פה כל כך האביב/ מילים: דוד גרוסמן

יש רגע קצר בין אדר לניסן 
שהטבע צוהל בכל פה 
הוא שופע חיים 
שיכור ומבושם – 
איך שיופי יכול לרפא! 

קצר וחטוף ושובר את הלב 
לחשוב שהוא תכף ידעך 
מבטו רק נפקח 
אך התחיל ללבלב – 
רק ניתן לי ותכף נלקח. 

אביב עול-ימים וסוער 
וסופו- כבר כתוב בעלי ניצניו, 
אבל הוא מסתחרר 
כפרפר במעופו, 
וכמוהו-נצחי בעיניו. 

ואת ואני היודעים 
ונורא הדבר שרק הוא לא – 
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו. 

נדיב ונסער ומכאיב 
קצר פה כל כך 
האביב.

מילים לרועי- אזכרה יוני 2019/ תמר

"… הוא לא ענה על שאלתי אלא אמר עוד: גם אני חוזר הביתה היום…

ואחר כך הוסיף בעצב: בדרך הרבה, הרבה יותר ארוכה… הרבה יותר קשה…

הרגשתי היטב שמשהו יוצא מגדר הרגיל עומד להתרחש.

אימצתי אותו בזרועותי כילד קטן, 

ובכל זאת נדמה היה לי שהוא מחליק מטה, אל תהום, ואין בכוחי לעצור בו…

ושוב אחזה אותי הצינה המקפיאה של הרגשת אבדן שאין לו תקנה.

והבנתי שאיני יכול לשאת את המחשבה, ששוב לא אשמע את הצחוק הזה לעולם. 

הוא היה בשבילי כמעיין במדבר.

אני עוד רוצה לשמוע אותך צוחק ילדון…

אבל הוא אמר לי:

הלילה תמלא שנה. הכוכב שלי יהיה בדיוק מעל למקום שנפלתי שם לפני שנה…

לבני האדם יש כוכבים שונים זה מזה.

אלה שיוצאים למסעות, הכוכבים הם להם מורי דרך.

לאחרים אין הם אלא אורות קטנים. 

למלומדים, הכוכבים הם בעיות מדעיות,

לאיש העסקים שלי הם היו זהב.

אבל כל הכוכבים האלה שותקים.

לך יהיו כוכבים שכמותם אין לשום איש.

מה זאת אומרת?

אני הלא אגור באחד הכוכבים, אצחק באחד מהם,

על כן, בלילה, כשתביט לשמים, ידמה לך שכל הכוכבים צוחקים.

לך יהיו כוכבים שיודעים לצחוק.

הנסיך הקטן                                   

18.6.2020

אזכרה רועי.

עד היום חשבתי שרק אם נבריא מכל מה שעברנו בחיים, נוכל לכתוב על זה.
שרק אם נוכל לגעת בכאבים הישנים שלנו בעט, לא יכאב לנו שוב. 
שרק אם נוכל להסתכל על מה שעברנו בלי כעס, בלי טינה נוכל להמשיך הלאה.  האם זה בכלל אפשרי?                                                                                                                      
אנחנו לא "מבריאים" מזיכרונותינו, אנחנו לא יכולים שלא לגעת בכאבים ישנים, וגם כאשר אנחנו כותבים ומדברים אותם, הם כואבים בכל פעם מחדש.                
הזיכרונות שלנו מלאים בכאב ומלאים באהבה גדולה.                                           
לכן אנחנו כותבים, מדברים וזוכרים. כי לא ניתן לאהוב מבלי לכאוב.                  
אני חושבת כי בשבועות האחרונים דיברתי אליך רועי כמעט כמו בימים עברו.     
התחנפתי לכוחות עליונים, נדרתי נדרים, הייתי מוכנה לשים גם קמיעות ובעיקר דיברתי אליך.
חשה בנוכחותך החזקה, יותר משחשתי בה במהלך כל השנים האחרונות.
ערב ערב לפני השינה כיוונתי מחשבותי אליך בתפילה, שתשמור על אבא, שתגן עליו.
שתשמור על הבנות בבית ועל בני ביתם. שאם יש לך נגיעה למעלה אצל משרד היבוא והיצוא, או משרד החוץ שם במרום, דבר על ליבם שאינם זקוקים עדיין לאבא עימם.
ואילו אנחנו זקוקים לו פה עימנו כל כך. כל אותם ימים באשפוז באיכילוב ובדן פנורמה, הדחקתי רגשות.
כפי שכתבתי באחד משירי כי רגש זה מצרך לחזקים בלבד.
ורק מולך בלילה כשעומר במיטה לידי שקועה בעוד פרק בנטפליקס, אני מרשה לעצמי להתחבר, להתחנן, ולהזיל דמעה.
וכיום הרגש הומה בי, מתדפק על קירות ליבי, מלא בהודייה לבורא עולם, לך רועיקי שהקשבת לי במותך כפי שהקשבת לי בחייך, לצוות הרפואי, לחברים, למשפחה למתעניינים והדואגים.
ואני יודעת שיהודה אמר את זה לפני, אבל לא אוכל שלא לומר במעמד זה עד כמה אנחנו אסירי תודה לענת ואריק.
ללא תארים של פרופ' ודוקטור, רק עם התואר הנכסף ביותר של היותם בני אדם נדירים, רגישים, אוהבים וחומלים. דקה לא הייתי שורדת בלעדיכם. אוהבים אתכם. 

ילד אהוב שלי. ראית? גם אחרי לכתך אנו פונים אליך לקבלת עזרה, מקבלים ממך משענת וסעד ורגעים של קירבה ואהבה.
חיים גורי היטיב לבטא זאת: "דע לך שהזמן והשיכחה, הרוח והמים לא ימחקו אותך.         
אתה תמשך עשוי מאותיות. זה לא מעט. משהו תמיד יישאר ממך". 

אני רוצה לקרוא שיר שכתבתי באיכילוב ולא העזתי לפרסם עד היום. 

רגעי חסד

ומה ביקשנו לנו לנחמה לפני שהעולם שבנינו קרס עלינו?

ביקשנו לבנות חיינו בשקט מרגעי חסד קטנים, משפע של אהבה, מסירות וחמלה.

וספגנו כבר סופה ששטפה וזרעה הרס, איימה לכלות כל חלקה טובה בשדותינו.

לאורך הדרך לא איבדנו דרכנו, נאמנים היינו לעצמנו וכך גם נותרנו. 

כופפנו ראש עת הרוח שעטה שורקת, פורעת שיער ראשינו, מחכים עד יעבור זעם

נאחזים בטוב.

18.6.2020

ילד שלי.

שמונה עשר שנים חלפו מאז הלכת מאתנו. ח"י שנים.

שמונה עשר שנים קשות ביותר, לעיתים עד בלתי אפשריות אותן אנו חווים מידי יום, מיום לכתך. מנסים להיאחז בזיכרונות, בחוויות משותפות קצרות כל כך. אך תמיד היית ועדיין אתה חלק משמעותי כל כך מחיינו.

ילדותך בשנות חייך הראשונות בחוות הצופים ובבית הילדים ברמת יוחנן, הפעילות בענף השחייה בה בלטת והובלת. 

פעילותך בצופים בשלבי ההדרכה השונים כולל שליחות בסוף כיתה י"א להדרכה במחנות הקייץ לילדי הקהילות היהודיות בארה"ב, ובכתה י"ב קבלת ריכוז  השבט ביישוב יחד עם הדר ורמי.

השרות הצבאי ביחידת "דובדבן" היווה אתגר גדול  מתוך רצון לשרת את המדינה ביחידה קרבית . הימים ימי "חומת מגן" והיה ברור כי תרצה להתנדב  ולשרת ביחידת עלית שכזו בחוד החנית במיגור פעילות טרור במרחב יהודה ושומרון.

במהלך ההכשרה שמחת כי למרות הקושי הרב, פיזית ומנטלית , החברים לצוות מגובשים , מסייעים מתוך מטרה משותפת להיות לוחמים ביחידה. את התוצאות  אנו רואים לאורך השנים  בליווי והתמיכה החמה של כולם.

ודווקא בבוחן המסכם של הצוות לקראת סיום ההכשרה כשלת במעלה הארבל בצהרי יום חם במיוחד, לאחר  52 שעות ללא שינה, מערכות גופך קרסו ונפטרת ממכת חום. נסיבות קשות במיוחד שהרי מדובר באימון כשכל הכלים בידי המפקדים ואתה רצית לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. במשימה זו מפקדיך כשלו כישלון מר.

רועיקי שלי,

השנה העולם כולו חווה את "מגיפת הקורונה". מגיפה אכזרית שהשביתה את חיי השגרה בכל העולם. אני רוצה לשתף את הקושי הנוראי בו אנחנו במשפחתנו חווינו את התקופה האחרונה.

אמא ועומר חלו בצורה קצת יותר קלה ואני לצערי חליתי בצורה הקשה ביותר.  בימים הראשונים החום עלה, התקשיתי לנשום, כל הגוף כאב. לבסוף אושפזתי בבית החולים איכילוב ואובחנתי כאחד מחולי קורונה הראשונים במדינה. שהיתי במחלקת טיפול נמרץ מורדם ומונשם במשך 24 יום כאשר כל יום מהווה עבור רופאיי אתגר מחודש. הייתי בין ראשוני החולים, הידע בדרך הטיפול בנגיף היה בשלבי ניסיונות ראשוניים. וניסיונות הרופאים להצילני היו עילאיים, ללא לאות, ללא ויתור, תוך נתינת תרופות ניסיוניות שחלקן הועילו ואחרות הרעו את מצבי, וגרמו לכשלים גופניים שונים.                                                                                                              זה המקום לציין את חברי הטוב פרופ' אריק פינקלשטיין שהודיע לכלל הרופאים במחלקה כי אחיו שוכב שם על המיטה נאבק על חייו, וככזה שיתייחסו בהתאם. ביקוריו אצלי מספר פעמים ביום והדיווח השוטף לתחיה ולבנות הקלו עליהן ונתנו עידוד ותקווה. וכמובן לד"ר ענת פינקלשטיין שהיוותה כתף תומכת בעיקר לתחיה. איך תחיה אומרת: "בזמן שאתה ישנת אנחנו נטרפנו מדאגה". 

תחיה והבנות עברו טלטלה רגשית קשה בכל יום, לפעמים מספר פעמים ביום. רגעי אושר על טיפול שהצליח ואיתו תקווה לשיפור, ומספר שעות לאחר מכן החמרה, עליית חום, שוב זיהום, מתן אנטיביוטיקה וציפייה מחודשת לטוב שיבוא.

במהלך הימים הקשים היו רגעים רבים של חוסר וודאות ממשית שאצא מהמצב בשלום. היו מס' ניסיונות להעיר אותי ללא הצלחה, ולבסוף נעשה בי פיום קנה לצורך סיוע בנשימה.

כאשר הייתי בשלבי ערות למחצה, נאבק בסמים הקשים ששטפו את גופי במהלך ההרדמה, ניגלו לי חזיונות שונים ותחושה ברורה ומוחשית כי רועי היה איתי לאורך כל התקופה. 

התמונה הראשונה שזכרתי הייתה שאני נמצא בירכתי מסוק יסעור, מסביב חשוך, אני שוכב שם זמן רב, ומתוך החשיכה אני מזהה את נכדי הבכור יהונתן יושב בין אנשים. אני מצליח לכתוב לו לטלפון הנייד שברשותו והוא מקריא לסובבים אותו: "סבא שלי שוכב קשור במסוק ורוצה שתוציאו אותו"

ובתמונה השנייה אני נמצא במסגרת המילואים ביישוב יהודי דתי בשומרון. שומרים עליהם במהלך השבת. הימים חמים במיוחד. אני מזהה התרחשויות וצעקות ברחוב שליד המבנה בו אני שוכב. הדתיים סגרו את שער הכניסה ליישוב ולא נותנים לרכב הצבאי שלנו להיכנס.

אני שוכב בחדר ומבעד לצוהר אני מנסה לאמר לאנשים בחוץ כי אני מאד צמא. אך ללא הצלחה.

כאן רועיקי אתה מתגלה בפני ונותן לי מים ומציל אותי. 

התעוררתי בידיעה כי אתה רועיקי שלי השגחת עלי מלמעלה .שמרת עלי ועל כל המשפחה שננצח את המחלה הארורה. ויכולנו לה.  

 

אני רוצה שתדע שיש לך אחיות מדהימות,  גיסים ואחיינים מדהימים שידעו לעבור את התקופה בנחישות, דאגה ואופטימיות זהירה כשאמא מנווטת את הספינה ביד רמה גם ממלון הקורונה.

זו ההזדמנות להודות לכל המשפחה המורחבת, הקהילה המדהימה ביישוב, לכל החברים שלנו, חבריך לצוות, חברינו בצבא , החברים בארץ ובעולם שדאגו, עזרו, התפללו לשלומי ולשלומנו.

מודים לכם לכולם על כך.

רועיקי, 18 שנים הינם כמעט מס' השנים בהם חיית אתנו . כמה אתה חסר לנו. עדיין מרגישים כאילו הלכת מאתנו היום. חווים את הקושי ומתחזקים מהמשפחה הנהדרת והנכדים  שבקרבנו..

היה שלום אהוב שלי. 

ימי זיכרון

לערב יום הזיכרון הראשון 2003

בשמונה בערב בא המבשר והפך את עולמי.

איש נעים סבר וארשת של חסד נסוכה על פניו אך בפיו בשורת איוב.

איך לא נפלתי מתה לרגליו זאת לא אדע. 

עומדת על שתי רגלי, בפי אין זעקה, 

מאופקת, אך ליבי כמו קפא ורעד אחז בגופי.

איך אפשר וכיצד יתכן, הן שלחתי לצבא ילד חסון ובריא, 

ילד של אושר, ילד של אור, אוהב אדם ואהוב על ידם. 

עטוף באהבה רבה כל כך ודאגה פן יחסר.

האם חשב עלינו ברגעיו האחרונים? 

האם חשב שהופקר בעודו נופל הלום שמש ועייפות מול הנוף היפה בעולם?

בשמונה בערב 18 ביוני 2002 בא המבשר.

ואנחנו אנה אנו באים? 

 

לפני מספר שנים עמדתי על במה זו וקראתי את עקדת יצחק של נעמי שמר. 

שוב ושוב חזרתי על השורות עד שנאמרו ברגש המתאים: 

"קח את בנך את יחידך אשר אהבת, קח את יצחק והעלהו לעולה על אחד ההרים במקום אשר אומר אליך, והעלהו לעולה על אחד ההרים בארץ מוריה".

ואני לא צוויתי קחי את בנך ולא שמעתי קחי את יחידך, אך עמדתי במבחן העקידה עד תום.

ומכל ההרים שבארץ ההיא תעלה צעקה גדולה: הנה האש והנה העצים והנהו השה לעולה.

 

ואצלנו בבית, הכל זה מצחיק, כמעט כרגיל, השמש זורחת, הפרחים מלבלבים 

והימים חולפים לאיטם בלעדיך. 

כה מוזר שהימים חולפים יום אחר יום אחר יום כמעט שנה.

 איך יתכן שאנחנו חיים את אותם ימים חולפים, עוד יום ועוד יום. 

איך יתכן שאנו קמים כל בוקר, מתפקדים עד כלות הכוחות, כדי ליפול על משכבינו טרופי דעת, ללא מרגוע וכך חוזר חלילה. עוד יום ועוד יום ואתה אינך.

חזרנו לעבודה, אחיותיך לביה"ס , לחוגים , לצופים.

את המנוי לתיאטרון השארנו בכוח רק כדי לשרוד, לא לשקוע. פה ושם הולכים לסרט, לחברים. 

אני חזרתי לאפות את עוגות השמרים שכה אהבת מבלי לדמוע, 

אפילו מצליחים לצחוק מבדיחה טובה. 

ורק אתה אינך מתהלך עוד בינינו.

כיצד יתכן שאינך? הדעת אינה תופסת, הלב ממאן לקבל.

אתה, מקור בלתי נדלה של מרץ וחיוניות, של דמיון ותעוזה, 

של תוכניות מרקיעות שחקים ואופטימיות. איך כל זה כלה?.

 

אני לומדת לחיות בלעדיך. האם אפשר לחיות בלעדיך?.

את הפרחים לשבת אני קונה בצמדים, זר אחד לנו ואחד לך. 

בתא המטען במכונית מלבד גלגל רזרבי ומכשירים, יש לנו נרות נשמה, מטאטא וגפרורים. 

בגרון ניחר אני מצליחה לפזם שיר שאהבת ורגלי מוליכות אותי במסלולי טיולים בהם הלכת. 

רואה בדמיוני את חיוכך הרחבים, טוב לבך משתקף אלי מעיני הדבש שלך כאומרות אני אתכם.

מגייסת כוחות להיות עסוקה ביום שישי בצהרים במקום לחכות לשובך. 

מארחת את חבריך שהם גם חברינו בהרבה גאווה.

בבית הקברות אני מצליחה כבר להישיר מבט על שמך החקוק באבן.

אפילו פיתחתי מיומנות מיוחדת של הקשבה לזולת, תוך תגובות לעניין, בעודי חושבת עליך, עליך, עליך בכל רגע בו אני ערה.

לכל אני מצליחה להתרגל, רק לא לעובדה שאתה כה חסר. 

אני רואה את אביך שכל כך הערצת יושב עם חבריך, צוחק אתם על סיפורי הווי צבאי, מקשיב, מייעץ, נותן טפיחת עידוד על שכם, וליבי נצבט בי על ההחמצה , על הגעגוע, על חלום ושברו.

איך היית לנו אהוב שלי, בבואת דמותנו המשופרת, 

איך בעיניך יכולנו לראות את מה שהננו ומה יהיה כשאנו עצמנו כבר לא נהיה. 

וכל המראה הזה איך כבה כמו מכת רעם.

 

ילד יפה שלי,

אני שבה ומתה עליך יום, יום.

גם אם ים השכחה יציף את עולמי, 

אני חוזרת ומתה עליך

אהוב שלי. 

סליל הקלטת של צחוקיך, 

בריכה צלולת אור של דמעותיך 

איוושת האושר של נשימותיך.

קל להתמכר לאינאונים, 

לחרטות, 

לשאלות ה"אם"  ו"האולי"

שלפעמים אוכלות לי את הלב. 

קשה יותר ללכת אחר עקבותיך,

בכל עפר שחוננו רגליך,

בכל חלום בו רפרפו עיניך

שטרם הספקת להגשים. 

יופייך סוכך עלי,

טוב לבך וצניעותך

נר לרגלי, לרגליך,

יום, יום אני חוזרת 

ומתה עליך. (עפ"י שירו של נתן יונתן)

יום הזיכרון 2005

הכי קשה זה להמשיך ולגדל ילד מת

לאהוב אותו באהבה הולכת וגדלה

לדמיין את צמיחתו והפיכתו לקומה שלמה

לדבר אליו ואף פעם לא לקבל תשובה.

זה כל כך קשה לגדל ילד מת

אתה כועס עליו על שעזב כל כך במפתיע, בלי להזהיר, בלי להגיד מילה.

וכועס על עצם כעסך, וכועס שאין מי שיעמוד מולך ויוכל להגן על עצמו מפני כעסך.

וכועס על הצבא על שהפקיר אותו שלא שמר.

אתה רוצה תמיד לזכור, לא לשכוח, רק לא לשכוח,

כל חיוך, כל זיק בעיניים, כל ניואנס דק של מבע, כל תחושה של מגע.

איך היית שם את ידך הכבדה על כתפי בביטחון של נער בוגר

שיודע שיש לו כבר כמה יתרונות על פני בשל גובהו, 

בשל ידיעותיו הצבאיות הנסתרות ממני.

איך היית נותן את ידך ברכות בידה הקטנה של אחותך ומתכופף כלפיה שלא להחסיר אף מילה מסיפורי ילדותה.

אני מנסה להיאחז בכוח בזיכרון

בחיתוך הדבור, בחום שהקרנת,

באושר הרב שהציף אותי בכל פעם מחדש

כשראיתי אותך קורן ובוטח מלא שמחת חיים ואופטימיות

מדלג על מדרגות הבית בחופזה למצות כל רגע בחייך הקצרים.

אני רוצה תמיד לזכור, לא לשכוח, רק לא לשכוח.

ואם עובר יום או יומיים שלא מספיק חשבתי, שלא מספיק זכרתי,

שלא הזלתי דמעה ואפילו צחקתי לרגע או שניים,

אני מלאה רגשות אשמה ובעיקר פחדים.

האם כבר הספקתי לשכוח את הדקויות הקטנות הנקראות חיים?

איך אזכור את נימת הקול המיוחדת שלך?

את האור שקרן מעיניך, את חום גופך, את הכריזמטיות שנבעה ממך.

איך אוכל לעד לדמיין מגע, תחושה, מבע

אלו שבריריים כל כך, אווריריים כל כך וזקוקים כל כך להמחשה.

אני רוצה לזכור רק לא לשכוח

ואני רוצה לעיתים כל כך לשכוח, אני חייבת לפעמים לשכוח

כדי לחיות, כדי לשרוד, כדי לתפקד,

כדי לצבור כוח להיזכרות הבאה.

אני רוצה כל כך לשכוח כדי לחוש שהכובד הזה הרובץ על לבי

קצת מתפוגג, והמחנק בגרון קצת מתרופף

וההישאבות הזו לתהום שאין לה סוף נעצרת.

כי אני חייה וזה כשלעצמו כבר קשה.

הכי קשה זה להמשיך ולגדל ילד מת.

האם אני אוהבת אותו יותר מאשר את ילדי החיים?

האם אני מקדישה לו יותר תשומת לב?

קשה לי בחגים כאשר אני קונה מתנות לבנותי ועליך אני רק חושבת-

מה הייתי קונה לך? מה היית אוהב?

אני ממשיכה להכין לך את המאכלים שאהבת

להחליף את מצעי מיטתך כמו לכולם.

אני משתדלת להי