אזכרה לרועי דרור היקר במלאות עשרים שנים לנפילתו

משפחת דרור היקרה, חברים, מכרים ומארגנים יקרים, התכנסנו היום כפי שאנחנו נוהגים בעשרים השנים האחרונות – להנציח ולדבר על רועי היקר שלנו. עשרים שנים! עשרים שנים מאותו יום ארור שעזבת ולנו געגוע השארת. אני נדהם איך הזמן רץ וכמה מהר החיים עוברים. לפעמים אני משתעשע במחשבה מה הייתה התחושה, לו היינו יכולים לחזור אחורה בזמן ולהיפגש ביום ראשון בנקודת מפגש רק כדי לראות אותך עוד פעם. אני נרגש לשתף את הזיכרונות שהותרת בתוכי ונחקקו לי עמוק עמוק בלב.

אחד הערכים החשובים ביותר, לדעתי, הוא ערך הרעות ואהבת הזולת. מבחינתי, אתה מסמל את הדבר הזה בצורה הכי אמתית וכנה. במעט זמן שהיה לחברי הצוות לשבת יחד, לשוחח, להתמרמר, להחמיא לביסמוט על השרירים, לטכס עצה עם זאבי ולהתלוצץ עם יהושפט, אתה דאגת להקשיב ולתת מקום לאחר. אינני זוכר מצב שלא פרגנת, ביקרת מישהו מהצוות, הרמת קול, ההפך – תמיד עשיתי כמיטב יכולתך שהאווירה תהיה טובה ורגועה, חרף הלחץ הרב שאפף אותנו כחיילים במסלול. המנהיגות שלך הייתה שקטה, בטוחה ומאוד בוגרת. מאוד אהבתי לראות איך אתה מוביל בצוות ללא רעשים מיותרים, חוצפה, זחיחות או איזשהו סממן שבדרך כלל מאפיין את הדומיננטיים. אני למשל, דאגתי לדבר והשתדלתי להיות במרכז. היה לי חשוב שישמעו את שיש לי לומר, ולעיתים תפסתי את מקום האחרים. אך אצלך לא היה כך הדבר. אתה דאגת קודם לתת מקום לכולם. הרעפת שבחים לחברי הצוות, צחקת מהבדיחות שלהם גם כאשר לא היו הכי מצחיקות וכאבת את כאבם. אני בחיים שלי לא אשכח כשחזרנו מקורס חובשים היישר לסופו של האימון המתקדם במתקן אדם ומרחק פסיעה מהלוט"ר, מה שאני נוהג לכנות עד היום עמק הבכא, כיצד חיבקת את חברנו לאחר מסדר שימון שמירה, כאשר המפקדים צרחו עליו שלא עמד במשימתו למסדר. לנו היה דקות מעטות לקפל את המסדר ולהתכונן ללו"ז. כולנו עייפים וטרודים מהיום הארוך שעבר ואולי אף מורגלים לכך שחלק מהעניין היה לחטוף מהמפקדים, אך לא כך היה הדבר בעינייך. אני זוכר שעזבת את הכל, הלכת לחבק את חברנו מהצוות ואמרת לו שהאירוע לא שווה את דמעותיו כי זה קרה ויקרה לכל חברי הצוות. אני נעמדתי והשתוממתי ממך. סצנה זו מלווה אותי עד היום. אני משתדל להכניס ליומיום שלי קצת מרועי – קצת רוגע, אהבת הזולת, צניעות, חריצות, חכמה ושנינות.

הזיכרון שלך מהדהד ונמצא אתנו כל הזמן. כשאני נדרש להציג תעודת זהות, בין אם זה לצורך בירוקרטיה או לבדיקה שגרתית בקניון (בכל זאת צוות סינואני) אני מציג את התעודה למאבטח, ושנייה לאחר מכן אני מוציא את תמונתך ששוכנת בתעודתי מזה עשרים שנה וחושב עליך.

בשנתיים האחרונות ביקשתי מבני בכורי, עמוס, להתלוות אליי ביום הזיכרון. הנוכחות שלו מקלה עליי ומסייעת לי לחלוק אתו רגשות שיש לי על רועי והיום הזה. אני מספר לו שאנחנו הולכים לפגוש את יהודה ותחייה ההורים של רועי, חבר של אבא. עמוס נהנה מאוד וביקש ממני לקחת אותו שוב לתחייה ויהודה על מנת שיקבל מהם הפתעות נוספות כמו הקופסה שקיבל לשן שעוד רגע נופלת. תמיד בתום יום הזיכרון אשתי שואלת איך אתה מרגיש? ואיך היה? אני אומר לה כל פעם שאני נדהם מהעוצמות של משפחת דרור. כביכול אנחנו באים לחזק, במציאות – אנחנו מתחזקים מתעצומות הנפש של משפחת דרור היקרה. בסוף אני אומר לאשתי הלוואי ונזכה לגדל את עמוס להיות כמו רועי – הלוואי.

לבסוף אני רוצה להגיד שרועי מסייע לצוות להיות בקשר גם אחרי עשרים שנה, להמשיך יחד את מסע החיים לצד זכרונו. בשמי ובשם כל הצוות אני רוצה שתדע שאנחנו אוהבים, מתגעגעים וחושבים עליך, הרבה!

שלך,

יהודה