תפריט
מיטת רחמים יוני 2012
מיטתנו אינה גדולה דיה להכיל צערנו.
אנו מצטמצמים אל שוליה,
נספגים בה בלי יכולת להכיל את האגור
וביננו פעורה תהום רחבה.
אתם כל כך דומים,
אותו מבט,
אותה זקיפות קומה עד כאב.
קשר ההמשכיות בין אב לבנו.
לפעמים כשאתה בוכה מתוך געגוע או זיכרון חולף,
אינני זקוקה לידיעה
ואתה אינך זקוק לנחמה.
רק כף רגלך החמה המגששת אלי בחשיכה
מגשרת על פני תהום,
"ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
המבשר מאי 2003
בשמונה בערב בא המבשר והפך את עולמי.
איש נעים סבר וארשת של חסד נסוכה על פניו
אך בפיו בשורת איוב.
איך לא נפלתי מתה לרגליו? זאת לא אדע.
עומדת על רגלי,
בפי אין זעקה,
אך ליבי כמו קפא ורעד אחז בגופי.
איך אפשר וכיצד יתכן?
הן שלחתי לצבא ילד חסון ובריא,
ילד של אושר,
של אור,
אוהב אדם ואהוב על ידם.
עטוף באהבה רבה כל כך ודאגה פן יחסר.
האם חשב עלינו ברגעיו האחרונים?
האם חשב שהופקר בעודו נופל הלום שמש ועייפות מול הנוף היפה בעולם?
בשמונה בערב 18 ביוני 2002 בא המבשר.
ואנחנו אנה אנו באים?
בבית העלמין ליד הבית 2019
בבית העלמין ליד הבית,
עצי האורן משירים את מחטיהם ללא לאות,
נשזרים ומתחברים למסה אפרורית ואבלה.
הספסל הירוק שליד האבן המכסה אותך במקומי,
דביק משרף ומכובד השנים.
אני יודעת כי הזמן לא ירפא את הכאב,
לא ישתיק את הזעקה,
רק ימשיך להלעיטה בפירורים של הדחקה.
כי אף פעם לא יהיה זה אפשרי,
להתרגל לחיות עם ילד שאיננו.
מישהו שם אבנים מעל הלב שלך,
אבנים קטנות הן משקולת כבדה ללב ענק.
לפעמים אני מנשקת את האבן הקרה וחושבת,
כמה זה טיפשי וקר ומנוכר ולא מדבר אלי כלל.
כי עדיין זוכרת וזה די מפתיע,
את חום גופך ואת מגע ידי בשערך הקצוץ,
החם מקרני השמש הקייצית.
ואת שמחת החיים שלך
ואת הרצון לחבוק בין שתי כפות ידיך
עולם ומלואו.
ואז אני בוכה קצת, בלי קול,
את בכי היאוש הזה
שממית כמו דימום פנימי.
נזכרת שמזמן לא אמרתי שאני אוהבת,
מתגעגעת, חסרה אותך.
כל ילד זקוק למילות אהבה ונחמה.
ינואר 2020
הכחשה
בבקרים היה הקושי עולה על גדותיו.
המעבר מעולם השכחה
אל היקיצה המבועתת,
עשה את ההבדל.
וברכב, תחת מעטה שילדת המתכת,
בדרך לעוד יום עבודה מהודק ואסוף,
היה הבכי מתחיל בטפטוף חרישי
וגועה לכדי התייפחות עזה
כמו שרק מי שאיבדה את בנה אהובה יכולה להתייפח.
אבל הצריחות?
הצריחות היו דבר לא מוכר בעולמה.
אף פעם לא נצרכה להן לפני.
כעת הן געו בה בעוצמות
מעמקים אפלים
שלא ידעה שקיימים בה,
כשהלב מתכווץ כה חזק,
עד נדמה שהפסיק כבר לפעום.
כמה עוצמה הייתה בהן
וכמה ייאוש וגעגוע.
אין אונים ספטמבר 2020
שם בהר בו נפלת
בצהרי יום קיץ הביל,
השמש קפחה על אדמה מתלוננת,
סודקת כל סלע ושביל.
שם בהר הטרשי וצוקיו החותרים מול המים,
רק עיט בודד דאה בשמים.
סלעי בזלת הותכו לנהר של כלימה ויגון
צלף קוצני ודרדר החליפו אלף צבע וגון,
וזריחות הכתימו שמיים בדם.
מול איוולתו של אדם
נותרו רק שמים באין אונותם.
ורוחות מטשטשות צעדיך בחול
ותחושות של אבק ומחנק בכל.
ואתה לא אהבת משחקי מלחמה ומדון.
גבר של אהבה היית, ופשרה ותום.
ורק השקט נותר
השקט, שזוכר הכל.
עצוב למות באמצע התמוז
דגלי הקיץ נישאים אל על
בראש התורן תור הומה ולא יחדל
כי על קיצך ועל קצירך הידד נפל
עצוב למות באמצע התמוז
דווקא כשהאפרסקים בשפע
וכל הפרי דווקא צוחק בסל
ועל קיצך ועל קצירך הידד נפל
עצוב למות באמצע התמוז
אבל באמצע התמוז אמות
אל בוסתני הפרי שהתייתמו
הידד אחר הידד נפול יפול
ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל
אנשים צנועים באמת
גם מותם חרישי,
כמעט כמתנצל: אנא,
סלחו לי על הטרחה,
לא יכולתי אחרת.
אנשים צנועים מתים בשקט,
כמעט בנשיקה.
הרחק ממלים.
הם אינם נלקחים לשמים
במרכבות של אש.
אנשים צנועים נותנים את לבם בשתיקה.
הם אינם סוחבים על גבם את העולם כולו.
גם אשה וילדים הם משא כבד מדי
ללב אוהב.
רוח חרישית מניעה את עצי האגוז.
ריח דשא קצור.
ברכה לדרך.
אנשים צנועים באמת נשאים אל בית-עולמם
להרהר בין העצים הגבוהים
בשקט על יקיריהם.
מילים: סרנדוס אליביזאטוס
לחן: אנטוניס וארדיס
תרגום: צרויה להב
תמונה פשוטה – ילד ואמא ולילה טוב
אני חושבת כמה זמן עוד נשאר לנו ככה
שוב מסדרת את השמיכה
כל כך חמה לי היד שלך
שבי על ידי עוד קצת כי הגשם על הגג מרעיש לי בחלום
הלב מכור להבטחות כי אין דבר אחר
אתה תגדל ילד ולא תהיינה מלחמות יותר
מזמן הבנתי. האדמה כאן אדומה
ומי שומר עלי? – ילד. ילדים יוצאים למלחמה
רוצה לדעת הכל ומשתדלת לא לדעת
איפה אתה עכשיו. החרדה שלא נרגעת
חומה של אהבה אני הייתי לשמור אותך בטוח
עכשיו הלב ממתין לבוקר הפקוח
אתה תחיה ילד, המלחמה תחלוף. סיוט יעוף ברוח
אתמול חלמתי שאתה בא, חזרת אלינו
איך מתרגלים לחיות עם ילד שאיננו…
מי שזקוק למלחמה שומר אותה בוערת
אומר שמוכרחים ואין ברירה אחרת
חיי אדם מול החלטות מלמעלה
עכשיו יושבים פה ואומרים לי "תמשיכי הלאה"
ו"נזכור לנצח. את נתת לנו את כל מה שהיה לך"
ואז תיגע הקשת באדמה, בגשם הדמעות
חמה ומתעקשת להישמע, תפילת האימהות.
דני נגר
פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ( מוקדש לזכרו של בן סלע )
בָּהָר בּוֹ נָפַלְתָּ
רָאִיתִי פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֲדֻמָּה כְּדַם
מְטַפֶּסֶת עַל קִבְרְךָ.
לוּ יָכְלָה לִסְחֹב אֶת לוּחוֹת הָאֶבֶן עַל גַּבָּה,
וּוַדַּאי הָייְתָה מִתְעַקֶּשֶׁת לְהָבִיאָן לֶאֱלֹוהִים
שֶׁיַּחְתֹּם עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁל הָאַהֲבָה
שֶׁחָרָטוֹ בָּן גַּעְגּוּעַי.
אַתָּה יַלְדִּי שֶׁזָּחַלְתָּ עַל שֵׁשׁ בִּשְׁנָתְךָ הָרִאשׁוֹנָה
וְלֹא יָדַעְתָּ עַל קִלְלַת הַגְחוֹנוֹת שֶׁתָּבוֹא עָלֶיךָ וְעָלַי
בְּאַרְגְּזֵי הַחוֹל שֶׁל הַמִּלְחָמָה.
אַתָּה יַלְדִּי שֶׁבִּצְעָדֶיךָ הָרִאשׁוֹנִים רָדַפְתָּ צִיפּוֹרִים בָּרוּחַ,
עַכְשָׁו כְּמוֹ סוּפַת מִדְבָּר בּוֹעֶרֶת
צוֹלְפִים בִּי גָרְגְרֵיךָ כְּאֵב וְגַעְגּוּעִים
בְּחַלְלֵי הַגּוּף.
יְהִי זִכְרְךָ בָּרוּךְ
יְהִי זִכְרְךָ בְּרֹךְ.
