על רועי

ולו רק במילה...

מה אפשר לכתוב על נער שהיה בו הכל: נער של טבע, של מרחבים, של יופי ועושר פנימי, של שמחת חיים ואהבת אדם. נער שערכים כמו נתינה ומסירות, השקעה ואהבה לא היו זרים לו. נער רגיש, טוב לב, חבר, אח ובן כה נאהב.

 ב- 5.3.83 נולד לנו בן- בן בכור. ילד יפה במשקל 3 ק"ג ו-100 גרם. בעל עיני דבש חוקרות ומרץ רב. רועי נולד ב"חוות הצופים"- מרכז הדרכה של תנועת הצופים על יד קיבוץ רמת יוחנן. אביו יהודה ניהל את המקום. מכיוון שהמקום מבודד ומאוכלס היה רק על ידינו: אמא, אבא וילד קטן, התחנך רועי בילדותו המוקדמת בקיבוץ רמת יוחנן. זיכרונות רבים היו לרועי מ"חוות הצופים", זיכרונות שלא האמנו שיטמעו בו כילד כה קטן. אולם כשבגר והיה לנער היה נזכר בערגה ובאהבה רבה באותם זיכרונות שהטמיעו בו את האהבה הגדולה לטבע ולצופים. הוא היה גאה מאוד בתואר שהדבקנו לו "הילד הראשון של תנועת הצופים". הוא זכר את הנסיעות על הטרקטור אל מאגר המים הגדול של הקיבוץ, את ההשתוללות באסם הכותנה, את נחש הצפע שהוא ואבא תפסו במחסן ובעיקר את החופש והמרחבים.

 כשרועי היה בן שלוש נולדה אחותו עפרי, אף היא בחוות הצופים. וכשהיה בן 5 עברנו כל המשפחה ל"גבעת אלה" יישוב קהילתי בצפון, בין נחל ציפורי לעמק יזרעאל. רועי למד שם בגן ועד כיתה ב'. רק שנתיים גרנו בגבעת אלה אולם היו אלו ימים מאושרים. רועי רכש חברים חדשים וזכורים היו לו הטיולים בגבעות שסביב היישוב בהם טייל עם חברו גלעד ללא ידיעתנו כאשר הוא בן שבע בלבד, כשהוא לוקח אתו מקל מחודד להגנה מפני תוקפים. בגבעת אלה נולדה אחותו תמר.

 בן שבע היה רועי כשהגענו לכוכב יאיר ביתנו הקבוע ופה גם נולדה אחותו הקטנה ירדן. ילדות ובגרות מאושרת ועניפת פעילות עברה על רועי במקום כיאה לנער כה תוסס וצמא ידע. ובכל פעילות בה נגע האירה לו ההצלחה פנים.

 שחקן מצטיין בטניס, ספורט שאהב אך אותו המיר למען אהבה גדולה יותר והיא השחייה. שמונה שנים שחה רועי בנבחרת השחייה של כוכב יאיר. שנים של מאמץ, השקעה אינסופית ונחישות שהובילו אותו למדליות רבות.

השיא היה בגיל 12 בו קיבל מדליית זהב – מקום ראשון ארצי בשחיית חזה. כל דבר בו עסק רועי נעשה ביסודיות רבה, בהתמסרות וללא וויתור מעצמו. אני זוכרת אותו ילד צעיר וצנום משכים בבוקר עוד בטרם הנצה החמה, אורז תיק שחייה וילקוט בית ספר ופוסע ברגל לבריכה, לאימונים ומשם לביה"ס עם עיניים אדומות מכלור ועיגולים סביב העיניים מהגומי של משקפת השחייה. ב- 1995 נסע רועי כשהוא בן 12 עם נבחרת השחייה למחנה אימונים בפראג שבצ'כוסלובקיה. ושנה מאוחר יותר ב- 1996 נסע אתם שנית לבודפסט בירת הונגריה. חוויות אלו השאירו בו רושם כה עז בהיותו בסך הכל בן- 13 שחבריו היו מלגלגים עליו בהומור במשך שנים רבות על סיפורי צ'כיה אותם לא הפסיק לספר.

כמשפחה נהגנו לטייל הרבה מאוד בארץ עם משפחה או חברים. אלבומי התמונות בבית מלאים בחוויות רבות מטיולים רבים ובזיכרונות הכרוכים בהם. אין ספק בלבי כי את האהבה לארץ ולנופיה רכש רועי בטיולים אלה. טיולים אותם המשיך בהיותו מדריך ומרכז בצופים ומאוחר יותר בניווטים אותם אהב כל כך בצבא. בהיותו בתיכון יצא לטיול השנתי עם סנדליו הפרומים וביטחונו בדרכים כך שילדי השכבה שאלו אותו האם הוא המדריך.

על אהבתו הגדולה לשחייה ויתר רועי רק למען אהבה גדולה יותר שהחלה לתסוס בעורקיו בכיתה ט' והיא אהבתו לצופים. אהבה ישנה, אהבת ילדות עליה גדל ששבה וכבשה אותו בבגרותו. בכיתה י' החל רועי להדריך ביישוב הסמוך בצור יגאל ילדים מכיתה ז'. הוא השקיע שעות בהדרכה ובמקביל תרם את כישוריו גם בשבט בכוכב יאיר.

רועי גדל בבית על ברכי הנתינה, אהבת האדם, האמונה בבריות, לקיחת אחריות- להיות "ראש גדול" וליזום. ואת כל אלה הפנים ואף הגדיל לעשות. הוא הדריך את חניכיו על כל אלו, על אהבת הארץ ועל ערכים הומאניים של אהבת האדם. שנה מאוחר יותר בכיתה י"א, רועי נתבקש להיות ראשג"ד – ראש גדוד של כיתות ד'. הייתה זו שנה ראשונה שכיתות ד' הצטרפו לשבט צור ורועי התייחס לכך באחריות כבדה. אני זוכרת כיצד היה מנווט בישיבות הצוות בין רצינות ורצון להעביר מסרים למדריכים ובין היותו חבר שלהם ובן גילם. הוא צחק אתם אך מעולם לא ויתר להם. כפי שדרש מעצמו דרש מאחרים ובמיוחד בכל הקשור לבטיחות.

רועי היה נער שהתחבר לנשמת סובביו. הוא היה משאת נפש שלנו כהורים, בבואת דמותנו המשופרת.

כיום אנו מוצאים לעיתים בבני נוער מוחצנות, שחצנות ובוטות שהיו רחוקים מדמותו של רועי. הוא מעולם לא הרים את קולו, לא ניסה להתבלט לא בקולניות או במרפקים – להפך. את מקומו בחברה תפס לאט, לאט אך בביטחון שהלך והתחזק אצלו עם השנים. הייתה לו כאריזמה ונוכחות גם כששתק. מאלו שאינם מנדבים את דעתם אך כולם מבקשים לדעת מה הוא חושב.

"איש מביט בבנו

ורואה בעינו את מה שהיה ומה שהינו ומה שיהיה כשהוא עצמו כבר אינו.

וכל המראה הזה איך כבה

כמו מכת רעם.

ומי ימוד את יגונו

אם הוא כשורש עץ

או הוא כאמירו

והזיכרון יעירו אל חלקת יער אשר הוא והנער חצו

בסבכי אורניה

או אל אותה פאת שדה שכוחה

שהם היו אחרוניה

לעת האסף המקנה

באסוף השמש מן האדמה

שארית קרניה.

ואין צועק ואין עונה

חרישית תאסף חלקת השדה

אל יגוניה.

ורק האב ובנו הולכים

שניהם יחדיו

ולא אש ולא עצים

ולא שה ולא שופר

ולא הייתה עוד כאהבה ההיא

על עפר.”

(נתן יונתן)

בקיץ שבין י"א ל- י"ב נשלח רועי מטעם תנועת הצופים לייצג את שבט צור, כוכב יאיר, יחד עם נציגים נוספים לארה"ב להדרכה במחנות הקיץ של נוער יהודי.

רועי היה גא בשליחות זו וראה בה אפשרות להשפיע על הנוער בארה"ב הן בכוון של. ערכים בכלל והן בכוון של עלייה לארץ הוא הצטייד ב- 80 ק"ג של ציוד אותו אסף בשקדנות ממפעלים שונים ברחבי הארץ: סטיקרים, דגלים, עלוני הסברה ועוד.

וטס לצפון קרוליינה למחנה של יהודה הצעיר.

שלושה חודשים שהה רועי במחנה והקשר שלנו אתו היה בעיקר דרך פקסים מאושרים ששלח. פקסים רוויי חוויות, סיפורים וגעגועים. "אני נהנה מאוד" כתב בכל מכתב

"אבל אני מתגעגע אליכם, הביתה, לצופים ולחברים".

רועי מעולם לא עבר את גיל ההתבגרות במובן הקלאסי של הגיל, מעולם לא ניסה למרוד במוסכמות, בדעותינו ובסמכותנו, אולי מכיוון שנתנו לו חופש רב לבחור, אולי מכיוון שסמכנו עליו כל כך. תמיד התחשב, תמיד התעניין, שאל בעצתנו. ועם זאת בחר לו את דרכו שלו ופעל על פי שיקול דעתו

רועי חזר הביתה בתום הקיץ מלא חוויות ומאושר. שעות ישב עם התמונות שפיתח מהמחנה וסיפר לנו על הווי המקום ועל מעשיו.

בשנה זו, שנתו האחרונה בתיכון קיבל רועי על עצמו לרכז את שבט הצופים בכוכב יאיר כמרכז צעיר, תפקיד אותו ביצע באחריות רבה ובהצלחה יתרה. הוא ידע לנווט בין הטיפות. מעולם לא פגע לרעה באיש ומעולם לא ניצל את סמכויותיו לרעה. הוא ידע להגיד את דעתו אך ידע גם מתי לסגת. הוא העדיף לא לאבד חבר מאשר להיות צודק.

אני חושבת ששנה זו הייתה המאושרת בחייו.

ראשי

במקביל לתפקידיו בצופים המשיך רועי בלימודיו בתיכון הרצוג בכפר סבא. הוא לא השקיע זמן רב בלימודים מכיוון שזמן זה לא עמד לרשותו. אולם רועי היה אוהב ספר וצמא ידע. ציוניו היו יפים וציוני הבגרות שלו שהגיעו לאחר מותו היו גבוהים להדהים. הוא קרא ולמד בכל הזדמנות, אהב היסטוריה ותנ"ך מקצועות אותם הרחיב בבגרות. את התנ"ך ציטט בכל הזדמנות וכן קרא וציטט שירה. הוא היה מתהלך בבית, בחור כבר מזוקן מתנשא לגובה של 180 ס"מ של גבריות ומדקלם שירים. במיוחד אהב את שירי רחל שנגעו לנפשו.

"בן לו היה לי, ילד קטן שחור תלתלים ונבון…" היה מתרונן קולו. ואני- גם אני היום מדקלמת את אותן שורות שוב ושוב, אך יודעת שלא ישוב.

לחיבוקיו החמים אני מתגעגעת, לקולו המתוק שבשנה האחרונה קיבל נימה גברית, סמכותית. גם כשהתעניין בשלומי בנימה אגבית לכאורה ידעתי עד כמה הוא אכפתי. "אה אמא, דרך אגב מזל טוב ליום הנישואין שלכם" אמר לי בטלפון ארבעה ימים לפני שנהרג. הוא היה יורד מההסעה של התיכון, פותח את הדלת בתנופה וכל הבית היה מתמלא בו- בשמחת החיים שבו. "שלום, איזה ריח טוב, ידעתי שהכנת קציצות הרחתי את זה מהכניסה ליישוב…"

ביולי 2001 התגייס רועי לצבא. הוא התלבט אם ללכת לשנת שירות, אולם השנה שנתן לצופים כמרכז שבט וההדרכה בארה"ב נראו לו כמספיקים. אבל אני חושבת שבעיקר חיידק הצבא שקינן בו והרצון למצות את עצמו ולהצטיין בשטחים נוספים הם שדחפו אותו להתגייס. רועי גדל על סיפורי הצבא מהבית. אביו היה קצין בחיל רגלים, נחלאי, גדוד חמישים ואח"כ קצין בגולני. רועי כילד קטן היה מבקש שוב ושוב מאביו שיספר לו על צניחותיו ועל פעילות בצבא.

רועי לא רצה להתגייס ליחידת "דובדבן" אולם היחידה ביקשה אותו, עוד בבקו"ם ביום הגיוס ביקש להתגייס ליחידות המיוחדות של הצנחנים. אולם למחרת סיפר לנו שהייתה לו שיחה עם נציג דובדבן והנ"ל שכנע אותו לבוא ליחידה. לאט, לאט הפך רועי לחייל. הוא למד להכיר את היחידה והיה גא בה מאוד, גא בהשתייכותו אליה. הוא אהב את חבריו לצוות ואת הפעילות הצבאית.

רועי היה בעל כושר גופני מצוין והוגדר כמוביל בצוות. שנות השחייה הרבות והאימונים שכפה על עצמו לפני הגיוס נתנו בו את אותותם. ובעיקר האמביציה החזקה שלו, השאפתנות והנטייה למצוינות הם שדחפו אותו קדימה. אבל תמיד עשה הכל בצניעות, בשקט המיוחד לו. הוא ידע שגם כאן הזמן והאיכות יהיו לטובתו.

כששב הביתה בשבת הייתי מציפה אותו בכל התבשילים האהובים עליו, מוכנה להוריד את הכוכבים עבורו. והוא היה יושב ומספר בעיקר לאביו דברים קטנים, צבאיים שגברים אוהבים. ואני מתוך כל אלה רק קלטתי עד כמה הוא עייף, כמה קשה הם עובדים, ואיזו הכשרה הם עוברים עד היותם חיילים כשירים.

אבל הייתי רגועה- הוא היה רק במסלול ומפקד היחידה אייל וייס ז"ל הבטיח לנו בטקס קבלת הכומתה שהם ישמרו לנו על הילדים. עשינו הכל על מנת להקל עליו, לרפד את דרכו, כל שבת שנשאר בבסיס הגענו אליו עם ארוחות לכל הצוות, שעות נשארנו אתו מכיוון שידענו שהוא צריך קצת את הבית אתו. בשבתות, כשרועי היה יוצא הביתה בין הריצה לחברים, בין הנסיעות לחוף הים ולסרטים הוא היה יושב ליד המחשב, רושם את כל הדוחות והליקויים מהאימונים ומוציא רשימות מסודרות על מנת להגיש למפקדיו כפי שביקשו רק ממנו. ליהודה אביו היה משאיר הוראות: "תניילן לי את הרשימות, תכרוך לי את הדפים ותקפיץ לי את זה למחנה אדם עד 12 בצהרים". ויהודה כמובן היה מבצע ונהנה מכל רגע.

שבועיים לפני שרועי נהרג – מפקד הצוות שלו השאיר אותו שבת בבסיס מפני שרועי חרג בניווט ב-10 דק' מהזמן שהוקצב, אבל בניגוד לאחרים הוא ביצע את המשימה עד תום. העונש כשלעצמו להישאר שבת לא פגע בו, למרות שגם הוא כמו כל חייל אהב לבוא הביתה למשפחה, לחברים ולפינוק. מה שפגע בו היה העונש שבעיניו ולפי ערכיו לא היה נכון. היה כאן דגש על הטפל ולא על העיקר, התייחסות לכמות הזמן ולא לאיכות בניגוד להנחיות שניתנו להם לפני התרגיל. עצם העובדה שהיו אחרים שקיצרו את המסלול ולא מילאו את המשימה על כל היבטיה אך עמדו בזמנים ונחשבו לבסדר, בעוד שאלו שנהגו לפי ההוראות אך חרגו מהזמן שלא היה ראלי- נחשבו לא בסדר.

כשדיבר אתי בטלפון אמר לי רועי: "אמא אתם מחנכים אותי למצויינות והצבא מחנך אותי לבינוניות" לי כאמא היה קשה מאוד לשמוע את העצב שנבע ממנו, את השבירה שלו באמון במפקדו. הייתה זו הבנה שלא תמיד מה שמקודש בעיניך, ערכי בעיניך כך הוא גם בעיני מפקד שאמור לשמש כמופת.

כשרועי שב הבייתה שבוע מאוחר יותר שאלתי אותו: "מה תעשה אם תעמוד שוב בפני אותה סיטואציה?" והוא ענה לי: "אני אפעל בהתאם לערכי ולאני מאמין שלי" – הייתי גאה בו מאוד.

הייתה זו השבת האחרונה בה התראינו.

רועי נהרג ב- 18.6.02 עשרים מטר מפסגת הארבל לאחר שניסה בשארית כוחותיו לטפס ולהגיע תוך שעה קצרה אל הפסגה.

הנחייה שקיבל באופן לא תיקני, לעלות ממקום האסור בעלייה, לאחר יומיים מפרכים של ניווטים, בחום של 40 מעלות ב- 12 בצהרים ועליו 30 ק"ג של משקולות אבנים כחלק מהתרגול. 10 דק' לאחר יציאתו לדרך ניתנה הוראה להפסיק את הניווטים עקב החום הרב במקום. רועי ובן זוגו שהיו ללא מכשיר קשר תקין לא קיבלו את ההודעה.

אנו משערים שעצם העובדה ששבוע מוקדם יותר נשאר שבת לאחר איחור של 10 דק' גרמו לכך שכעת הוא יעשה הכל על מנת לעמוד בזמנים למרות שהזמן שהוקצב לו לטיפוס היה שעה, זמן לא ראלי לכל הדעות. ובמיוחד בתנאי השטח.

רועי השאיר אותנו המומים וכואבים, עדיין לא קולטים כיצד עלם חמודות זה האהוב כל כך עלינו במשפחה המצומצמת והמורחבת, על חבריו הרבים, על מוריו, מפקדיו וכל מי שבא אתו במגע, עם חיוכו המאיר, עם הכאריזמטיות והחיוניות שנבעו ממנו- כיצד כל זה כלה? איך יתכן שבחור מחושל זה, אתלט מצטיין זה, מת לבסוף ממכת חום? זאת כנראה לא נבין לעולם.

כשנתיים וחצי לאחר מותו של רועי, נולדה אחותו עומר כחלק מרצון המשפחה לבחור בחיים. עומר, כמו שאר בנותינו, הביאה ועדיין מביאה למשפחה אושר רב.

רועי השאיר בנו חלל עצום – אותו נער המיוחד לאוהביו זכה בחייו ובמותו לאהבה עצומה מרבבות האנשים שבאו להיפרד ממנו. כפי שחברתי טלי אמרה לי: "כל אמא שהכירה את רועי הרגישה כאלו איבדה את בנה וכל אדם שהכיר את רועי הרגיש שאיבד את חברו הטוב ביותר."

"ילד יפה שלי

אני שבה ומתה עליך יום, יום

גם אם ים השכחה יציף את עולמי,

אני חוזרת ומתה עליך,

אהוב שלי.

סליל הקלטת של צחוקיך

בריכה צלולת אור של דמעותיך

אוושת האושר של נשימותיך.

.גם אם אלך בגיא צלמוות

לא אירא רע, רק אתגעגע.

.כי אתה עמדי יומם ולילה

קיץ וחורף אביב וסתיו

אני ואתה שבטך

ומשענתך המה ינחמוני.

קל להתמכר לאינאונים, לחרטות.

לשאלות ה"אם" ו"האולי"

"שלפעמים אוכלות לי את הלב.

קשה יותר ללכת אחר עקבותיך.

בכל עפר שחוננו רגליך,

בכל חלום בו רפרפו עיניך,

שטרם הספקת להגשים.

יופייך סוכך עלי.