על רועי

ביולי 2001 התגייס רועי לצבא. הוא התלבט אם ללכת לשנת שירות, אולם השנה שנתן לצופים כמרכז שבט וההדרכה בארה"ב נראו לו כמספיקים. אבל אני חושבת שבעיקר חיידק הצבא שקינן בו והרצון למצות את עצמו ולהצטיין בשטחים נוספים הם שדחפו אותו להתגייס. רועי גדל על סיפורי הצבא מהבית. אביו היה קצין בחיל רגלים, נחלאי, גדוד חמישים ואח"כ קצין בגולני. רועי כילד קטן היה מבקש שוב ושוב מאביו שיספר לו על צניחותיו ועל פעילות בצבא.

רועי לא רצה להתגייס ליחידת "דובדבן" אולם היחידה ביקשה אותו, עוד בבקו"ם ביום הגיוס ביקש להתגייס ליחידות המיוחדות של הצנחנים. אולם למחרת סיפר לנו שהייתה לו שיחה עם נציג דובדבן והנ"ל שכנע אותו לבוא ליחידה. לאט, לאט הפך רועי לחייל. הוא למד להכיר את היחידה והיה גא בה מאוד, גא בהשתייכותו אליה. הוא אהב את חבריו לצוות ואת הפעילות הצבאית.

רועי היה בעל כושר גופני מצוין והוגדר כמוביל בצוות. שנות השחייה הרבות והאימונים שכפה על עצמו לפני הגיוס נתנו בו את אותותם. ובעיקר האמביציה החזקה שלו, השאפתנות והנטייה למצוינות הם שדחפו אותו קדימה. אבל תמיד עשה הכל בצניעות, בשקט המיוחד לו. הוא ידע שגם כאן הזמן והאיכות יהיו לטובתו.

כששב הביתה בשבת הייתי מציפה אותו בכל התבשילים האהובים עליו, מוכנה להוריד את הכוכבים עבורו. והוא היה יושב ומספר בעיקר לאביו דברים קטנים, צבאיים שגברים אוהבים. ואני מתוך כל אלה רק קלטתי עד כמה הוא עייף, כמה קשה הם עובדים, ואיזו הכשרה הם עוברים עד היותם חיילים כשירים.

אבל הייתי רגועה- הוא היה רק במסלול ומפקד היחידה אייל וייס ז"ל הבטיח לנו בטקס קבלת הכומתה שהם ישמרו לנו על הילדים. עשינו הכל על מנת להקל עליו, לרפד את דרכו, כל שבת שנשאר בבסיס הגענו אליו עם ארוחות לכל הצוות, שעות נשארנו אתו מכיוון שידענו שהוא צריך קצת את הבית אתו. בשבתות, כשרועי היה יוצא הביתה בין הריצה לחברים, בין הנסיעות לחוף הים ולסרטים הוא היה יושב ליד המחשב, רושם את כל הדוחות והליקויים מהאימונים ומוציא רשימות מסודרות על מנת להגיש למפקדיו כפי שביקשו רק ממנו. ליהודה אביו היה משאיר הוראות: "תניילן לי את הרשימות, תכרוך לי את הדפים ותקפיץ לי את זה למחנה אדם עד 12 בצהרים". ויהודה כמובן היה מבצע ונהנה מכל רגע.

שבועיים לפני שרועי נהרג – מפקד הצוות שלו השאיר אותו שבת בבסיס מפני שרועי חרג בניווט ב-10 דק' מהזמן שהוקצב, אבל בניגוד לאחרים הוא ביצע את המשימה עד תום. העונש כשלעצמו להישאר שבת לא פגע בו, למרות שגם הוא כמו כל חייל אהב לבוא הביתה למשפחה, לחברים ולפינוק. מה שפגע בו היה העונש שבעיניו ולפי ערכיו לא היה נכון. היה כאן דגש על הטפל ולא על העיקר, התייחסות לכמות הזמן ולא לאיכות בניגוד להנחיות שניתנו להם לפני התרגיל. עצם העובדה שהיו אחרים שקיצרו את המסלול ולא מילאו את המשימה על כל היבטיה אך עמדו בזמנים ונחשבו לבסדר, בעוד שאלו שנהגו לפי ההוראות אך חרגו מהזמן שלא היה ראלי- נחשבו לא בסדר.

כשדיבר אתי בטלפון אמר לי רועי: "אמא אתם מחנכים אותי למצויינות והצבא מחנך אותי לבינוניות" לי כאמא היה קשה מאוד לשמוע את העצב שנבע ממנו, את השבירה שלו באמון במפקדו. הייתה זו הבנה שלא תמיד מה שמקודש בעיניך, ערכי בעיניך כך הוא גם בעיני מפקד שאמור לשמש כמופת.

כשרועי שב הבייתה שבוע מאוחר יותר שאלתי אותו: "מה תעשה אם תעמוד שוב בפני אותה סיטואציה?" והוא ענה לי: "אני אפעל בהתאם לערכי ולאני מאמין שלי" – הייתי גאה בו מאוד.

הייתה זו השבת האחרונה בה התראינו.

רועי נהרג ב- 18.6.02 עשרים מטר מפסגת הארבל לאחר שניסה בשארית כוחותיו לטפס ולהגיע תוך שעה קצרה אל הפסגה.

הנחייה שקיבל באופן לא תיקני, לעלות ממקום האסור בעלייה, לאחר יומיים מפרכים של ניווטים, בחום של 40 מעלות ב- 12 בצהרים ועליו 30 ק"ג של משקולות אבנים כחלק מהתרגול. 10 דק' לאחר יציאתו לדרך ניתנה הוראה להפסיק את הניווטים עקב החום הרב במקום. רועי ובן זוגו שהיו ללא מכשיר קשר תקין לא קיבלו את ההודעה.

אנו משערים שעצם העובדה ששבוע מוקדם יותר נשאר שבת לאחר איחור של 10 דק' גרמו לכך שכעת הוא יעשה הכל על מנת לעמוד בזמנים למרות שהזמן שהוקצב לו לטיפוס היה שעה, זמן לא ראלי לכל הדעות. ובמיוחד בתנאי השטח.

רועי השאיר אותנו המומים וכואבים, עדיין לא קולטים כיצד עלם חמודות זה האהוב כל כך עלינו במשפחה המצומצמת והמורחבת, על חבריו הרבים, על מוריו, מפקדיו וכל מי שבא אתו במגע, עם חיוכו המאיר, עם הכאריזמטיות והחיוניות שנבעו ממנו- כיצד כל זה כלה? איך יתכן שבחור מחושל זה, אתלט מצטיין זה, מת לבסוף ממכת חום? זאת כנראה לא נבין לעולם.

כשנתיים וחצי לאחר מותו של רועי, נולדה אחותו עומר כחלק מרצון המשפחה לבחור בחיים. עומר, כמו שאר בנותינו, הביאה ועדיין מביאה למשפחה אושר רב.

רועי השאיר בנו חלל עצום – אותו נער המיוחד לאוהביו זכה בחייו ובמותו לאהבה עצומה מרבבות האנשים שבאו להיפרד ממנו. כפי שחברתי טלי אמרה לי: "כל אמא שהכירה את רועי הרגישה כאלו איבדה את בנה וכל אדם שהכיר את רועי הרגיש שאיבד את חברו הטוב ביותר."